לפני כשלוש שנים פרסמתי כתבת תחקיר על הקשיים שבהם נתקלים מושתלים בעת שהם מבקשים לרכוש פוליסת ביטוח. היה מדובר אז בעיקר בביטוח משכנתא, שהיא תנאי מצד הבנקים לקבלת הלוואה לרכישת דירה. חברות הביטוח אינן ממהרות לבטח מושתלים, דורשות חיתום אגרסיבי ולבסוף מקפיצות את פרמיות הביטוח למחירים יקרים במיוחד. לא עלה על דעתי אז שמי שסובלים לא פחות מהקשחת תנאים הם אלו התורמים לאותם מושתלים. אנשים בריאים לחלוטין, אפילו בריאים מעבר לממוצע, שעשו מעשה נעלה ומצאו עצמם מתמודדים עם הוצאות כספיות רק משום שגמלו חסד עם אדם אחר ותרמו לו איבר מאיבריהם.
עו"ד ינקי פפר החליט לפני כמה חודשים לתרום כליה. אחרי תהליך ממושך של בדיקת התאמות הוא תרם כליה לאישה מבוגרת שלא הכיר, ושעברה טיפולי דיאליזה במשך שבע שנים. תרומתו של פפר שינתה ללא היכר את איכות החיים שלה ושל חמשת ילדיה ומשפחותיהם.
פפר, כמו קצת יותר מאלף תורמי כליה אלטרואיסטים כמוהו, ועוד כמה מאות תורמי איברים אחרים, צריכים לקבל את אות אזרחי המופת. בוודאי לא יעלה על הדעת שדווקא הם אלו שישלמו מחיר על התרומה שלהם. אך מתברר שכך זה עובד, בניגוד גמור לכל היגיון.
קצת אחרי הניתוח גילה פפר לתדהמתו שחברות הביטוח מתחילות להערים קשיים. מתברר שהחברות דורשות מתורמי הכליה להמציא מסמכים נוספים ולערוך בדיקות רפואיות שהן אינן מבקשות בשגרה, טרם רכישת פוליסות הביטוח השונות. בנוסף, הן מעלות את הפרמיות הנגבות עבור הפוליסות בצורה רוחבית, הן בפוליסות בריאות לסוגיהן והן בביטוח אובדן כושר עבודה או ביטוח נסיעות לחו"ל. לעיתים הן מסרבות לבטח את התורמים, ללא כל סיבה.
האמתלה שבה נתלות לעיתים חברות הביטוח היא חריגה זמנית במדדים רפואיים של התורמים בתקופה הסמוכה למועד התרומה. מדובר במדדים המתאימים לתורמי כליה לאחר תרומתם ושמרביתם מתאזנים עם הזמן, ובכל מקרה אינם מעידים על סיכון ביטוחי כלשהו.
"למי שאחראי על התחום בחברות הביטוח יש כנראה בורות ביחס לקבוצה הולכת וגדלה של תורמי כליה", אומר פפר. "הם מסתכלים על התורם כסוג של נכה או חולה. לשיטתם, אם יש לאדם כליה אחת כי הוא תרם אחת מהשתיים, אז הוא נמצא בסיכון ביטוחי גדול יותר מהאזרח הממוצע. זה כמובן שגוי. הקונצנזוס הרפואי בכל העולם הוא שהפרוצדורה של תרומת כליה אינה פוגעת בשום צורה ברמת החיים של התורם או בתוחלת חייו, ואינה מסכנת אותו בשום דרך".
יתרה מכך, מתוך אלפים המעוניינים לתרום איברים, נבחרים בקפדנות רק חלק קטן, אלה שעומדים בכל הקריטריונים הרפואיים. אלו האנשים הבריאים יותר, שעברו סינון רפואי מדוקדק לפני התרומה ולכן הסיכון שלהם נמוך יותר.
והנה עוד נתון שאי אפשר להתעלם ממנו: חברות הביטוח בפרט ומשרד הבריאות ומוסדותיו בכלל, נהנים באופן ישיר ועקיף מתרומות כליה אלטרואיסטיות, המביאות לחיסכון של עשרות מיליוני שקלים בשנה למערכת הבריאות בטיפולי דיאליזה. זאת בנוסף לתרומות איברים אחרים החוסכות עוד עשרות מיליונים רבים בגין טיפולים וימי אשפוז.
בבתי המרקחת של קופות החולים כלל לא מודעים לקיומו של החוק הפוטר תורמי איברים מתשלום על כל שירות שהם נזקקים לו בשל נטילת האיבר או תוצאותיה
חברות הביטוח, משרד הבריאות ורשויות אחרות במדינה, צריכים להירתם, לסייע לתורמים, המביאים לחיסכון אדיר, לעודד אותם ולהקל עליהם. כאמור זו אינה המציאות, והטענה איננה רק כלפי חברות הביטוח. מתברר שלתורמים הללו יש זכויות מסוימות שחלקן אף מעוגנות בחוק, אבל כשמגיעים לממש אותן זה כבר סיפור אחר.
הנה דוגמה: חוק השתלת איברים התשס"ח קובע כי תורם איברים מן החי זכאי להיכלל תחת תקרת התרופות לחולים כרוניים. המשמעות היא שהתורם יהיה פטור מתשלום דמי חבר בקופה וכן מתשלומי השתתפות עצמית, תמורת כל שירות שהוא נזקק לו והכלול בסל שירותי הבריאות, בשל נטילת האבר או תוצאותיה. החוק הזה לא רק שאיננו מיושם, אלא שמתברר שבבתי המרקחת של קופות החולים כלל לא מודעים לקיומו. כך רבים מהתורמים משלמים אלפי שקלים, בעוד שעל פי חוק הם פטורים מתשלום. לאחרונה שלח הפיקוח על קופות החולים מכתב למנהלי הקופות בדרישה לבחון האם וכיצד מיושם החוק הפוטר את התורמים מתשלום.
"יש זכויות שכוללות החזרים והשתתפות בהוצאות, אבל לעיתים זה הופך למשימה מורכבת", אומר גבי רביבו, יו"ר ארגון "תורמים חיים", שתרם בעצמו כליה לפני שבע שנים. "צריך גם לזכור שיש אנשים שעוברים תהליך ארוך לבחינת התאמתם ונפסלים. הם לוקחים ימי חופש, משלמים בחניונים של בתי החולים ומעמיסים על עצמם עוד הוצאות שונות. אלו לא מקבלים שום החזר כספי. רק מי שתרם בסוף זכאי להחזר".
אבל גם ההחזרים שניתנים הם מינימליים. התורמים הללו, שמעבר למתן איבר מגופם ללא כל תמורה, משקיעים שבועות וחודשים בבדיקות שונות, וודאי לא באו "לעשות קופה", אבל מגיע להם החזר מלא על הוצאותיהם ואפס התעסקות עם טופסולוגיה בירוקרטית.
נחזור לסיפור של פפר. הוא פנה במכתב לממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון משה ברקת, בבקשה שיפעיל את סמכותו ויפנה לחברות הביטוח בדרישה לגבש אמות מידה רלוונטיות המותאמות לציבור תורמי הכליה, ויפעל למנוע הערמת קשיים מצידן. אך נראה כי גם אם יש רצון מצד הפיקוח לסייע, שם לא צפויים להתערב במתן הוראות לחברות הביטוח – להקטין את גובה הפרמיה או לשנות הליכי חיתום. בסוף, אין מנוס מהצורך למסד ולעגן את זכויותיהם של התורמים החיים, הרבה מעבר למה שנעשה היום במרכז להשתלות של משרד הבריאות.
הדרך לעשות זאת עוברת כנראה בהליך חקיקה שייתן לתורמים המדהימים הללו את מלוא הזכויות ואת התנאים האופטימליים להמשיך בשגרת חייהם ללא כל נטל כספי ובירוקרטי. זה יכול להיעשות, למשל, באמצעות קרן ייעודית שתתוקצב על ידי משרדי האוצר והבריאות. בהתחשב בכמות התורמים הלא גדולה, מדובר בהוצאה כספית זניחה שמניבה רווח עצום למדינת ישראל, ולא פחות חשוב מכך – לאזרחיה. מי מהמחוקקים ירים את הכפפה?
