גיליתי דבר מדהים: כושר גופני תלוי בכמה שאתה לחוץ

זה היה עוד יום רגיל עם 107 אחוזי לחות במרכז הארץ. חיפשנו לילדים אטרקציה שלא מצריכה מאיתנו להוציא מאתיים שקל על בדיקות קורונה, והחלטנו ללכת על הפארק הלאומי ברמת־גן, חמש דקות נסיעה מהבית.

האמת? אחלה פארק. רחב ידיים, עם גן שעשועים ענק, מרחבים גדולים והמון מבני המגזר החרדי ומבנותיו שיושבים בדייטים ועושים חשק לראות שוב שטיסל. אפילו חוף ים מדומה הקימו שם – פטנט נחמד שמאפשר לילדים שלך לטנף את האוטו עם חול בלי כל הקטע של אשכרה ליהנות בים לפני כן. מה לא עושים כדי לחסוך קצת כסף.

הכול התנהל על זיעת מנוחות עד שהתחלנו לקפל את עצמנו בחזרה הביתה. יחד איתנו היו זוג חברים על ילדיהם, מה שתמיד מוסיף לתחושה הטובה שלא רק לך כבר אין רעיונות בכל הנוגע למה שאפשר לעשות עם הילדים בסוף אוגוסט. התחלנו ללכת לכיוון היציאה, אנחנו מאחור והקטנים קצת לפנינו על קורקינטים. הטקס נוצר מיד: הם התרחקו בקורקינטים, אני צרחתי עליהם שיעצרו ויחכו לנו, וחוזר חלילה כמה וכמה פעמים.

אני אחד ההורים הכי חרדתיים שאתם יכולים לפגוש. בהגזמה, ובאופן מודע לחלוטין. שירן יכולה לשבת בקור רוח על הדשא כשהילדים מטפסים על הקילימנג'רו בלי ציוד, אבל אני מההורים שלא עוזבים אותם גם אם הם מטפסים על מגלשת פלסטיק בגובה אימתני של מטר ושמונים. אני גאה בחרדה שלי. בלעדיה אני לא רגוע. אני יודע שלפעמים היא מציקה לילדים, אבל אני מקפיד ומתאמץ לא להפוך אותה לחרדה שלהם. אני נותן להם לנסות דברים שיכולים להיגמר גם בנפילה כואבת או אכזבה רגשית, אבל מוודא שבזמן הניסיונות תמיד יעמוד לידם אבא חרד ומזיע.

המשכנו ללכת לכיוון היציאה, וצעקתי שוב מרחוק לילדים שיעצרו ויחכו שנתקרב. הם עצרו, ואני התקרבתי, והם חיכו לי עם מבט של "אבא, שחרר, תן לנסוע בקורקינט". הבעיה היא שהם היו רק שניים.

שאלתי בטבעיות איפה אדם. הם לא ידעו. הסתובבתי לשירן, שהלכה מאחוריי, וציפיתי לראות את אדם לידה. הוא לא היה שם. היה כבר די חשוך, אז הסתכלתי קדימה כדי לנסות לזהות את הקורקינט שלו, שבגלגליו אורות צבעוניים זוהרים. לא ראיתי כלום. ואז פאניקה.

כשאתה מחפש את הילד הבלונדיני הקטן שלך בפארק רחב ידיים עם אגם מלחיץ, אתה הופך פתאום לרץ קנייתי במרתון הבוקר שלו

ילד חלומות

לא יודע למה אבל הדבר הראשון שעבר לי בראש ברגע שקלטתי שהילד שלי הלך לאיבוד זה איזה מזל שאני לא הורה אמריקני, כי אמריקה היא לא הפארק הלאומי ברמת־גן. שם ילד שהולך לאיבוד יכול להיגמר בקרטוני חלב עם תמונות של הילד שלך, בלהיט פופ או בסרט מתח מצמרר על הרגע שבו הורים מדאלאס או מסיאטל קולטים פתאום שהבלון שהילד שלהם אחז ביד נמצא גבוה בשמיים כי מישהו קטף להם את הילד, והם לא יראו אותו עוד לעולם.

התחלתי לרוץ, וגיליתי דבר מדהים: כושר גופני תלוי בכמה שאתה לחוץ. ביום רגיל אני לא מצליח לסיים מאתיים מטר בלי להתנשף כמו דוב גריזלי בספארי באוגוסט; אבל כשאתה מחפש את הילד הבלונדיני הקטן שלך בפארק רחב ידיים עם אגם מלחיץ במרכזו, אתה הופך פתאום לרץ קנייתי שבדיוק מסיים את מרתון הבוקר שלו.

אמרתי לשירן שתצא לצד אחד, ואני התחלתי לרוץ לצד השני. רצתי וצרחתי, אבל אין אדם ואין עונה. התקשרתי לשירן תוך כדי ריצה בתקווה שהיא מצאה אותו בצד השני, אבל מהקול שלה בטלפון הבנתי שלא. כשהמשכתי לרוץ, מביט באגם, הסרטים הכי גרועים שאפשר עברו לי בראש. פתאום שמעתי את הכריזה, וקול די אדיש לסיטואציה אמר: "מי שמצא ילד בן ארבע שקוראים לו אדם מתבקש להגיע לתחנת המודיעין".

אנשים שקלטו את הצרה וראו אותי רץ ביקשו ממני להראות להם תמונה כדי שידעו מה לחפש. אישה מבוגרת ניסתה להרגיע אותי – "אל תדאג, ימצאו אותו" – אבל אני כבר הייתי בהיסטריה. בראש שכנעתי את עצמי שזו ישראל, ואנשים פה טובים, וכל ישראל אחים, אבל אז נזכרתי שיש פה גם חלאות ולא צריך יותר מנבלה אחת.

התקשרתי שוב לשירן אבל היא לא ענתה. הגעתי לגן שעשועים בקצה השני של הפארק וסרקתי אותו בעיני נץ, מנסה לקלוט איזו בלורית בלונד מבצבצת מבעד למגלשה. דמיינתי אותו חסר אונים, מחפש את האבא הנודניק שלא זז ממנו בדרך כלל יותר ממטר, וכעסתי על עצמי שאף פעם לא הסברתי לו מה לעשות אם הוא הולך לאיבוד. אבל הוא ילד חכם, שכנעתי עצמי, הוא יגיד למישהו שהוא לא מוצא את אבא ואמא, אני מקווה, או שלפחות יבכה כמו מטורף ואיזו נשמה טובה תשאל אותו "ילד, מה קרה".

המשכתי לרוץ, כמעט השלמתי סיבוב מסביב לפארק, ופתאום הטלפון צלצל: שירן. פחדתי לענות. לא רציתי לשמוע שגם היא לא מצאה אותו עדיין. עניתי בלחץ מהול באפיסת כוחות, והיא אמרה "מאמי, הוא פה, תגיע".

מתברר שבני זוג מבוגרים, מסוג הנשמות הטובות שהרצתי בראש, ראו אותו בוכה ולקחו אותו לחפש את ההורים. הוא היה מרוח על הכתף של שירן. עצרתי לידה, מתנשף, מתלבט ביני לבין עצמי אם לחבק אותו או לצעוק עליו קצת כדי שבפעם הבאה שהוא מתרחק מאיתנו מדי הוא ייזכר שאבא צעק עליו ויישאר קרוב. העדפתי לחבר. שאלתי אותו גם מה קרה, והוא סיפר לי: הוא הלך לגן שעשועים, וכשהבין שאנחנו לא שם סיפר למישהו שקוראים לו אדם, ולאבא קוראים יותם, ולאמא שירן. ילד חכם. ותודה למי ששמו לב לילד שאין לידו אבא חרדתי. בלילה הוא נרדם אצלנו במיטה, ולא העברתי אותו בחזרה לחדר. לכו תדעו לאן הוא יתרחק עם החלומות שלו.