יש הרבה סיפורים, מיתוסים מרטיטי לב ואגדות מיתולוגיות הרווחות בעולם הישיבות על אלול. לא על חודש אלול אלא על זמן אלול, במלעיל. על אלול כמושג ולא כחודש. ואני לא מדבר בכלל על ראשי התיבות של אני לדודי או על הבדיחות המעפנות שהציבור הוגה כל שנה מחדש על ראשי התיבות של אלול. אני מדבר על רעיונות רציניים וסיפורים שמלווים אותי עד היום. אז כמובן שיש את המלך בשדה המרגש ואת ממך אליך אברח הפואטי ואת הסיפור על המשגיח ההוא שאיבד את ההכרה בהכרזת ראש חודש אלול. ואיך אפשר לשכוח את הדגים שבים. הו, הדגים שבים הרועדים מאימת חודש אלול. אבל אני דווקא רוצה לנצל את האלול הזה כדי לספר סיפור לא מוכר כל כך, שאני אפילו לא זוכר מי סיפר לי אותו. זהו סיפור עמוק וסתמי באותה מידה ודווקא לכן הוא כל כך אהוב עליי ואפילו מצליח לחזק אותי. כמדומני שגיבור הסיפור הוא סבא של מישהו שלמד איתנו בישיבה, אבל אני לא בטוח. לצורך העניין נקרא לו רֶבּ יענקב. שזה בעצם יעקב, אבל יש יעקבים שהוגים את שמם עם נון אחרי העין. שזה משהו שאף פעם לא הבנתי אבל זה לא העניין עכשיו.
בקיצור, הסיפור הוא על יהודי מבוגר בשם ר' יענקב, שהיום, אני מניח שהוא כבר בן למעלה מתשעים בלי עין הרע, והר' יענקב הזה הוא בעלים של חברת נדל"ן גדולה ורווחית בחו"ל ועסקיו חובקים עולם. אתם בטח מתארים לעצמכם שהתואר רֶבּ שדבק בו הוא בעקבות התרומות הרבות שהוא מפזר בעולם התורה. ישיבות, תלמודי תורה, כוללים, אברכים קדושים, משפחות מרובות, מזגנים בבתי כנסיות, הוצאות מחודשות של ספרי ראשונים. הכול על שמו בבחינת "תומכיה מאושר".
הוא גבוה, זקנו הלבן קצוץ בדיוק והוא תמיד לבוש בחליפה יפה ועונד עניבה סולידית ובתפילות הוא חובש מגבעת עם ניחוח עתיק. הוא יהודי שיכול להרשות לעצמו הכול
ר' יענקב הוא יהודי של צורה. הוא גבוה, זקנו הלבן קצוץ בדיוק והוא תמיד לבוש בחליפה יפה ועונד עניבה סולידית ובתפילות הוא חובש מגבעת צרת שוליים עם ניחוח עתיק. הוא יהודי שיכול להרשות לעצמו הכול. יש לו בתי מגורים בירושלים, במנהטן ובלונדון, והשמועה אומרת שאפילו בסין. ועם כל זה ולמרות כל זה מדי ראש חודש אלול ר' יענקב מוריד מהבוידעם מזוודה ישנה, מסדר בתוכה ערימת חולצות לבנות, מכנסיים, פיג'מה ושאר פריטי לבוש הכרחיים, כלי רחצה ושניים־שלושה זוגות של משקפי קריאה שיהיו ליתר ביטחון. הוא רוכס את המזוודה ויוצא לתחנת האוטובוס שברחוב מגוריו הירושלמי לא לפני שהוא מוציא את הנהג הפרטי שלו לחופשה עד מוצאי יום כיפור.
ר' יענקב עומד בתחנת האוטובוס זקוף. לידו ניצבת המזוודה. הוא לא מסב את הראש לראות אם האוטובוס מגיח מקצה הרחוב, זו הרי תנועה חסרת תועלת שלא תגרום לאוטובוס לבוא מהר יותר ור' יענקב משתדל שלא לעשות תנועות מיותרות וחסרות תועלת. וכשסוף־סוף האוטובוס מתנשף בתחנה הוא עולה עליו באיטיות ומישהו אקראי עוזר לו עם המזוודה ובטח חושב לעצמו איך לא נחמד להזדקן ככה עם מזוודות באוטובוסים. והמישהו הנחמד הזה שאולי עוזר למבוגרים באוטובוסים בגלל שזה אלול, לא מדמיין בכלל שר' יענקב יכול לקנות מחר את חברות האוטובוסים כולן אם הוא רק היה רוצה. ור' יענקב מודה למישהו בחיוך לבבי ונוסע שבע תחנות. בשמינית הוא יורד והולך ארבע דקות ברגל ברחוב הזה שהוא מכיר כל כך הרבה שנים, וחושב לעצמו כמה שינויים הרחוב הזה עבר וכמה תמ"א 38 ומי יודע כמה אנשים עברו בו מאז שהוא היה הולך בו בתור בחור צעיר אל הישיבה שממוקמת בקצהו. ור' יענקב מתקדם לאט ומגלגל אחריו את המזוודה ונכנס בשערי הישיבה. שם מקבל אותו בהתרגשות ראש הישיבה הצעיר ממנו בארבעים שנה לפחות. ור' יענקב מצטנע באמת והוא גם קצת תשוש מהדרך, אז ראש הישיבה מציע לו כוס מים ומלווה אותו לפנימייה, שם הכינו לו חדר מיוחד עם מזגן ומיטה מוצעת. ור' יענקב מודה לראש הישיבה ופורק את הבגדים אל ארון הברזל ולוגם מהמים באיטיות ואז פושט את החליפה ותולה אותה על קולב ואת הכובע הוא מניח על השפיץ של דלת הארון. ככה הוא גם היה מניח אותו אי אז לפני עשרות שנים וככה גם באלול שעבר ובזה שלפניו. כי ר' יענקב לא עזב את הישיבה אף פעם. כלומר הוא כן עזב והתחתן והוליד ילדים וראה נכדים ונינים ואפילו חימש אחד הצטרף למשפחה שלו בקיץ האחרון. אבל ר' יענקב הוא בחור ישיבה נצחי ובכל אלול הוא חוזר אליה בגעגוע ובהתרגשות של מישהו שרק עכשיו מתחיל. הוא מתיישב בפינת בית המדרש, מקפל שרוולים, פותח גמרא וחוזר שוב לנגן בלימוד.
