לאורך כל הקריירה שלו אהוד בנאי הוערך מאוד על ידי המבקרים, אבל רק פעם אחת הצליח להגיע לתואר "זמר השנה". היה זה בשנת 2004 אחרי שבנאי הוציא את אלבומו השישי "ענה לי", האלבום הראשון מאז חזר בתשובה וקרבתו ליהדות ניכרה בחלק מהשירים. באלבום נכללו השירים "בלוז כנעני" שנכתב לזכרו של מאיר אריאל ו"היברומאן" שאמנם נכתב באנגלית אך נועד לעורר גאווה ישראלית בשפה העברית. ושיר אחד נוסף שהרדיו לא הפסיק להשמיע באותה השנה – "היום".
"היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
היום אשלח יד ללטף את ראשך
היום אגרום לך סוף סוף לחייך
היום אבשל לך משהו טעים
אעשה את הכול שיהיה לך נעים
נכון, לא תמיד אני מראה אהבה
אבל היום אני מבקש את הקרבה
כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו
על כל מה שעובר מעלינו
היום נצא לסיבוב בשכונה
נשב קצת ביחד על ספסל בגינה.
היום"
(מילים ולחן: אהוד בנאי)
בשמיעה ראשונית התחושה היא של שיר אהבה נעים, רגיל ומרגש אבל כשמעמיקים בתוכן נחשף שיר בעייתי מאוד ושנוי במחלוקת שאפשר לפרש במגוון דרכים.
הגישה הפסימית יותר תפרש את השיר כך: בדרך כלל, בימי שגרה, אני בן זוג גרוע. אני לא מראה אהבה, לא מדבר ולא מבלה איתך. אבל היום? היום אני אהיה פשוט מצוין! אגרש את העצב מעינייך, אבשל לך, אשב איתך. ומה לגבי מחר? מחר לא שונה מאתמול ושלשום. מחר נחזור לשגרה האפורה והעגומה שלנו ורק נשתדל לזכור שפעם היה יום אחד שהיה היום המאושר בחייך. זו דרך עצובה מאוד לפרש את השיר, אבל שירים עצובים הם לפעמים הכי מרגשים ונוגעים ללב.
גישה אופטימית יותר תקשה על הגישה הראשונה. אם הגבר ששר את השיר מתכנן עבור אהובתו את היום המאושר בחייה, איפה הצימר? איפה הוורדים והלבבות? התוכנית שלו להיום אינה מושקעת בתכנון ובתקציב. מדוע? האם ככה מראים אהבה?
כנראה שהשיר לא מדבר על יום מסוים אלא מתאר רגע של התפכחות. גיבור השיר פקח את עיניו לפתע ושם לב שהוא חי לצד זוגתו אך ללא כל הדברים הקטנים שהופכים אותם לאוהבים. השגרה השוחקת גרמה לו להפסיק להראות אהבה ולהפסיק לדבר, אז היום, הוא אומר, נעשה משהו בלתי נשכח. היום נחזיר את הגלגל אחורנית. בואי נחזור לחייך, בואי נאכל משהו טעים, בואי נשב קצת ונדבר על כל מה שעובר עלינו. זה לא יום כיף סתמי, זה יום של התחלה של שגרה אחרת. האם השינוי הוא חד ולתמיד? לא בטוח, יכול להיות שבהמשך השגרה תחזור לשחוק את חיינו, אבל את היום הזה, בוודאות, לא נשכח.
בפרשת כי תבוא מסופר על מעמד הברכות והקללות. לפני המעמד נכתב הפסוק: "הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים כ"ו טז). השאלה שנשאלת מיד היא למה נאמר "היום הזה", הרי החוקים והמשפטים ניתנו בהר סיני 40 שנה קודם? רש"י מסביר שהתורה אומרת לנו "היום הזה" כדי שנרגיש כאילו המצוות ניתנו לנו היום – "שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
קבלת התורה הייתה מעמד עוצמתי ומרגש בו עמד העם כולו מאוחד ודבק בה'. זו הייתה זכות עצומה לקבל את התורה החדשה, אבל לאט לאט היא הפכה לדבר שבשגרה ולפחות עוצמתית. כמעט כל נער בר מצווה מבין את התחושה כשהוא נזכר כיצד התפילין שהיו חדשות ומרגשות עבורו הפכו לשגרתיות ויומיומית. אבל הפרשה אומרת – לא, עלינו להרגיש בכל יום כאילו התורה והמצוות חדשות לנו.
בכל תחום היום הראשון הוא מרגש – היום הראשון בכיתה א', יום הגיוס, יום החתונה וכו'. אבל ההתרגשות של כיתה א' עוברת מהר וכמעט אף אחד לא נרגש ללמוד בסתם יום חול באמצע כיתה ו'. תחילת הנישואין היא תמיד תקופה מלאה אהבה, אבל מה קורה שנה אחר כך? 20 שנה אחר כך? 50 שנה אחר כך?
אהוד בנאי מאחל לעצמו שיהיו בעיניו כחדשים. ש"היום" יהיה מאושר כמו יום החתונה.
שנזכה לאמץ מחדש שגרה אוהבת ממש כאילו היא חדשה.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
