פגישת ראש הממשלה בנט עם הנשיא האמריקני ביידן בוושינגטון התאחרה בשל הפיגוע באפגניסטן אבל התקיימה לבסוף ביום שישי האחרון. למרות הפסטיבל התקשורתי סביב האירוע, מהמעט שדלף ממנה נראה כי מדובר במהומה על לא מאומה אבל מהסוג השלילי. פער עצום ניכר בין הרמה הטקסית והמילולית שליוותה את האירוע לבין הרמה המהותית והתוכנית שלו.
בעוד שברובד הטקסי ניסו הצדדים לשוות לפגישה רוח חדשה וחיובית של שיתוף פעולה, ההקשר האסטרטגי הכולל היה רחוק מלשקף את אותה רוח חיובית, מאחר ומדובר במפגש בין נציגי שתי מדינות שעוברות תהליך היחלשות במעמדן האסטרטגי: בין נציג המעצמה העולמית השוקעת – ארה"ב, לבין נציג המעצמה האזורית הישראלית שמעמדה מצוי בנסיגה.
אפגניסטן היא המשל האולטימטיבי למתרחש במעמדה המדיני של ארה"ב. הנסיגה החפוזה, חוסר היכולת למצב את המדינה לאחר שנים רבות של נוכחות אמריקנית בה והפיגוע הקשה שביצעו פעילי דאעש סמוך לנמל התעופה כדי לזנב בכוחות ארה"ב, הם דוגמה לתהליך שהחל עוד לפני ממשל ביידן. תהליך כרסום במעמדה של ארה"ב כ"שוטר עולמי" בשל שינוי תנאי הפוליטיקה הבינלאומית שהופכת את העולם לפחות יציב ופחות נשלט על ידי מעצמות־על מסוגה של ארה"ב.
ואם אפגניסטן היא המשל האמריקני, הרי שהמערכה שניהל חמאס נגד ישראל במאי האחרון היא המשל הישראלי וההמחשה לתהליך שעוברת ישראל במזרח התיכון. בשונה מהפרשנות המקובלת בדרג הצבאי והמדיני, למרות הפגיעות שספג חמאס, המערכה בעזה לא הייתה ניצחון מזהיר של ישראל. היא שיקפה קריאת תיגר ברורה על הגישה הכלכלית־תועלתנית שהובילו ישראל וארה"ב של ממשל טראמפ במזרח התיכון.
הביטוי המוחשי לעניין היה העובדה כי חמאס לא יצא למערכה על רקע הקשר מקומי הנוגע לסוגיית התנאים הכלכליים ברצועה או "המצור" על עזה, אלא בשם הקשר אזורי נרחב שהציב את ירושלים כסיבת העימות. למעשה, הפלסטינים היו הראשונים לזהות את משמעות חילופי הממשלים בארה"ב ועוד לפני שחמאס יצא למערכה צבאית נגד ישראל ניסה אבו מאזן לאתגר אותה באמצעות מהלך פוליטי בעל משמעות מדינית – עריכת בחירות כלליות בשטחים.
מכל מקום, חילופי הממשל בארה"ב נתנו את האות לתהליך מואץ של התקפלות אמריקנית מהמזרח התיכון שהביטוי המובהק שלה היה הריצה להסכם גרעין מחודש עם איראן. כל זאת, בתנאים שבהם החלישה ארה"ב של ביידן את יסודות המהלך שיזם קודמו ("עסקת המאה"). מהלך שנועד להבטיח לא רק עזיבה בטוחה של ארה"ב, אלא הצבת בסיס לסדר אסטרטגי חדש שנועד להרתיע את גורמי הטרור וההתנגדות מסוגה של איראן באמצעות החלשה כלכלית שלהן, גם אם לא נטרול מוחלט של פוטנציאל הגרעין, במקביל לביסוס שותפות אסטרטגית ("הסכמי אברהם"), צבאית וכלכלית, של המדינות העשירות ושואפות היציבות של האזור – בראש ובראשונה ישראל ומדינות המפרץ הפרסי.
המציאות החדשה מותירה את האזור בוואקום ואת ישראל בבדידות אסטרטגית שספק אם למילים שהקריא הנשיא האמריקני, על ידידות מופלאה מצד אחד ועל מחויבות ארה"ב למנוע מאיראן נשק גרעיני מצד שני, יש איזו משמעות אמיתית. בהקשר הזה, צריך לומר שני דברים. בעולם האסטרטגי אין ממש ידידים, אלא אינטרסים, וכרגע האינטרס האמריקני אינו חופף לזה הישראלי, ובמובן העמוק הוא אפילו מהופך לו.
הדבר השני הוא שהמציאות האסטרטגית והמדינית נבחנת לעולם במעשים ופחות בדיבורים. ואת זה הבינו האפגנים שלמעשה ננטשו על ידי ארה"ב, חרף מחויבויות פומביות כאלה ואחרות מצידה. יש להקיש מכך לגבי מידת הנכונות העתידית של הממשל האמריקני הפרוגרסיבי לתרגם את ההצהרות לאסטרטגיה חדשה כלפי איראן. אסטרטגיה שתביא בחשבון סנקציות מהסוג אותן הטיל הממשל הקודם, או למצער נכונות למנוע את הפיכתה של המעצמה העולה מפרס למדינת סף גרעינית באמצעות מהלך צבאי שאינו נראה באופק.
אם מנתחים את האירוע בוושינגטון פחות דרך הסיטואציות הפסיכולוגיסטיות, המילוליות, הבין־אישיות ואפילו הפוליטיות שמנסות להראות את ההבדל בין ממשלת בנט לממשלת נתניהו, ויותר דרך ההקשר האסטרטגי־מדיני הרחב, מבינים כי החגיגה בוושינגטון, וגם זו שהוקרנה על מסכי הטלוויזיה בישראל, היא מזויפת. היא כזו מאחר והיא מסתירה ומטשטשת מציאות אסטרטגית במזרח התיכון שהולכת והופכת בעייתית וקשה מבחינת ישראל ומבחינת המנהיגות הצעירה וחסרת הניסיון שלה.
