נכונותו של שר החוץ יאיר לפיד להחריב את מערכת היחסים של ישראל עם פולין על רקע החוקים הבעייתיים שפולין אימצה בשנים האחרונות, הן בקשר לרכוש והן בקשר לאחריות של העם הפולני לשואה, מעלה הרבה סימני שאלה. בשבוע שעבר ניסה חגי סגל להסביר כאן שמסיבות מדיניות מעדיף לפיד לקדם את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות מערב אירופה, שתומכות בפלסטינים, על פני המשך הברית שגיבש ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו עם מדינות מזרח אירופה. אבל נראה שלהתעקשות הזו של לפיד מול פולין קיים מניע אחר, והוא קשור ליחסו המיוחד לשואה.
"יאיר רגיש מאוד לשואה", ציטט סגל מקורות בסביבת ראש הממשלה, ונראה שהרגישות הזאת היא המפתח להבנת מדיניותו של לפיד. יחסו של לפיד לשואה איננו שליפה מן המותן, אלא מבוסס על שני רבדים. הראשון הוא האישי־משפחתי. אביו, יוסף (טומי) לפיד, עבר את מאורעות השואה כילד בעיירת מולדתו בהונגריה ובהמשך בבירה בודפשט. ד"ר בֶּלָה (מאיר) למפל, סבו של יאיר, נרצח בידי הנאצים. טומי ואמו ניצלו בנס מידי נאצים ופשיסטים הונגרים, רגע לפני שכמעט נורו על גדות הדנובה. זו המסורת שלפיד גדל עליה, זהו המטען שקיבל מאביו.
בעבור לפיד השואה אינה היסטוריה והוא אינו זקוק לסיור במוזיאון יד ושם או במחנות ההשמדה בפולין כדי לזכור אותה. היא צרובה בגנים שלו. כשהוא רואה לנגד עיניו את הפולנים, הוא נזכר בפשיסטים ההונגרים שהתכוונו לרצוח את אביו וסבתו. והוא לא מוכן לשכוח ולא לסלוח.
אבל זה לא רק עניין אישי. לפיד ציוני במלוא מובן המילה. הוא לא שייך לחוגי השמאל הפוסט־ציוני של עיתון הארץ, שמעדיפים את ברלין על תל־אביב. הוא ציוני לטוב ולמוטב. יש לזכור שהמניע העיקרי של הציונות הקלאסית היה שלילי – הבריחה מן האנטישמיות. בשביל ציוני מסוגו של לפיד, האנטישמיות והשואה הן מקור האנרגיה הציונית והלאומית. הן ההסבר לשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה מדינת ישראל חשובה כל כך. הן נותנות תשובה לשאלת משמעות חיינו כאן ונותנות טעם לתחייה.
לכן, בניגוד לרבים אחרים המשתייכים למחנה הפוליטי שלו, זכר השואה קדוש בעיניו והוא לא מוכן להתפשר עליו. הוא רואה בו אחד מסלעי קיומנו. מבחינתו הרס היחסים עם פולין על רקע הכחשת חלקם של הפולנים בשואה אינו עניין למשא ומתן או לשיקולים מדיניים, בדיוק כפי שציוני המאמין בארץ ישראל השלמה יהיה מוכן להחריב את היחסים עם מדינות האיחוד האירופי למען החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.
עם כל זה, ואף שלנוכח ההסבר הזה עמדתו של לפיד מול הפולנים לא רק אינה תמוהה אלא אף מעוררת הערכה, היא עדיין בעייתית. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אירופה לא יכולים להתבסס על העבר. אבל לא מעשיות מתוך טשטוש העבר היא החלופה למדיניות של לפיד, כפי שהציעו כאן סגל ואחרים, אלא גישה אמונית לשואה.
גישה אמונית לשואה אינה שוכחת את העבר וגם אינה סולחת עליו, אבל גם לא שבויה בו. הציונות האמונית, בניגוד לציונות הקלאסית, אינה ציונות שלילית שבסיסה הוא בריחה מהאנטישמיות. לא אלה האנרגיות שלה. היא נושאת עיניה לעתיד וממוקדת ביצירה חיובית של תרבות יהודית המחוברת למסורת עמנו מימי אברהם אבינו ומשה רבנו. ממבט כזה, השואה ולקחיה נותרים בעינם אבל מקבלים משמעות אחרת. היא לא נתפסת על בסיס אוניברסלי אלא לאור הייחוד הישראלי. כך היא גם מקבלת משקל אחר. היא כבר לא מקור האנרגיות העיקרי של הציונות, ולא קנה המידה העיקרי לעיצוב מדיניותה.
לפיד רואה בעצמו את מייצג היהדות החילונית והציונות הקלאסית, וזה לגיטימי לחלוטין. אבל על בסיס תודעה כזו קשה להמתיק את הדינים ולהכניס לפרופורציות את לקחי השואה. ככל שלפיד ותומכיו, יהודים וציונים טובים, יתחברו יותר למסורת ישראל, הציונות שלהם תהיה עשירה, עמוקה וחיובית יותר. וככל שהיא תעמיק בערך החיובי של התחייה, ולא תסתפק בלהיות "עם ככל העמים", היא תוכל להביט בעיניים אחרות על השואה.
לא מעשיות דרושה ללפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה אינו חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני. הציונות אינה בריחה מהאנטישמיות אלא חזרת העם היהודי לעצמו – לארצו, לערכיו, לתודעתו ההיסטורית, לתרבותו ולמסורת שלו. מבט כזה אינו שוכח את השואה, אבל גם לא שבוי בזכרה.
