בעוד עשרה ימים תחל שנה עברית חדשה, שהפעם היא גם שנת שמיטה. בימי קדם, סביר שכל יהודי היה חש את השמיטה על בשרו ומתכונן אליה זמן רב מראש. פרנסתם של רוב היהודים הייתה על חקלאות, "היתר מכירה" עוד לא הומצא, ולכן השמיטה חייבה את רוב היהודים החיים בארץ לשבות במשך שנה שלמה ממלאכתם הרגילה.
מה נותר מכל זה בשמיטה בימינו? כמה ישראלים בכלל יחושו אותה? רוב החקלאים, שלשמם בעיקר נועדה, לא יחושו אותה כי יסתמכו על היתר המכירה, המאפשר להם לעבוד את האדמה כרגיל פחות או יותר. האחריות תיפול בעיקר על הצרכנים: הם יצטרכו להקפיד לא לזרוע צמחי גינה חדשים ולטפח רק מעט את הקיימים, ולהשליך השנה את פסולת הפירות והירקות לפח שמיטה מיוחד. למותר לציין שהכוונה כמובן רק לצרכנים הדתיים. לציבור החילוני אין כמעט מושג שזו שנת שמיטה, למעט כשהוא נתקל בדיווחים על המנהגים המוזרים של הדתיים בשנה הזו.
השמיטה מבטאת כמה רעיונות גדולים, שאחד מהם הוא עצם אפשרות המנוחה הניתנת לעובדים. כמו השבת המגיעה מדי שבוע, כך שנת השמיטה אפשרה לעובדי האדמה שנת מנוחה שלמה, כדי להתפנות בה למשפחתם, ללמוד תורה, ולשאר עיסוקים אינטלקטואליים ורוחניים שמילאו את מצברי הנפש שלהם. בעולם המקראי השמיטה הקיפה חלק עצום מן המשק, כי החקלאות הייתה ענף התעסוקה העיקרי. אבל היום, כשהחקלאות מצטמצמת וגם מי שעוסקים בה יכולים להסתמך על היתר המכירה, איזו משמעות נותרה לשמיטה לגבי רוב הציבור?
זה לא חייב להיות כך. זה כמה שמיטות קמו אנשי רוח ופעילים חברתיים והציעו יישום אקטואלי של רעיון השמיטה: לדאוג לכך שכל עובד במשק, ולא רק המורים ואנשי האקדמיה, יזכה לשנת שבתון פעם בשבע שנים. ברור שלא כולם יוכלו לצאת לשבתון באותו הזמן, וכאן נצטרך להיפרד מתפיסת השמיטה המקורית ולמתוח את השבתון על פני כלל השנים; בכל שנה ייצאו לשבתון שביעית מעובדי כל תחום, אבל אחת לשבע שנים כולם יזכו ליהנות ממנו. בעידן שבו ממילא צפוי שעובדים יצטרכו להחליף את מקום עבודתם, ולעיתים גם את תחום עבודתם, מדי כמה שנים, אפשר לנצל את השבתון לא רק למנוחה אלא גם ללימודים של תחום חדש. אפשר להתנות את תשלום דמי השבתון בכך שאחוז מסוים מהסכום יוקצה להכשרה מקצועית, או ללימודים בכלל.
אין הכוונה כאן לתפיסה בסגנון רפורמי, המבקשת לחסל את ההלכה לטובת רעיונות רוחניים ערטילאיים. בעיניי, מרכזיותה של ההלכה ביהדות היא סוד הישרדותה. יש כאן אמירה חשובה על כך שזהות לא נבנית רק מרעיונות מופשטים, אלא מיישומם הלכה למעשה. אבל היישום צריך לבטא את מהות הרעיון ולהתאימו לנקודת הזמן הנוכחית, ולא להישען על אופן יישומו של הרעיון לפני 3,000 שנה. זה נכון לא רק לגבי השמיטה, אלא כמעט לגבי כל פרט בהלכה: מעולמה של השבת, שאיסורי המלאכה בה חיוניים לשמירתה אבל אם תהפוך רק לאוסף איסורים תאבד נשמתה, ועד הלכות צניעות, שגורמות לרבים בעולם החרדי להקפיד לא לשמוע שירת נשים, שבימינו ספק אם היא פוגעת בצניעות, ומנגד להתלבש באופן מוחצן למדי, כל עוד הוא שומר על ההלכה הפורמלית.
ואם כבר דיברנו על שמיטה, היא יוצרת או מאפשרת עוד שני תהליכים חשובים. האחד הוא התחדשות האדמה, מעצם זאת שלא מעבדים אותה במשך שנה שלמה. זה חידוש יהודי מדהים, שהקדים באלפי שנים את ההבנה המודרנית של הצורך בזהירות מזלילת יתר של משאבי כדור הארץ; מה שקוראים בימינו "קיימוּת". התהליך האחר הוא הפקרת האדמה לכל הרוצה ליהנות מפירותיה, באופן שלבעל הקרקע ולאיש המתפרנס מן הצדקה יש בשנת השמיטה מעמד שווה לגבי הפירות – מה שקוראים בימינו "שוויון הזדמנויות" או "צדק חברתי".
מה שמעניין הוא ששני הרעיונות הללו, גם הקיימות וגם הצדק החברתי, מובלים בימינו בעיקר בידי פעילים חילונים, בעוד רוב הציבור הדתי בז להם ורואה בהם רעיונות פרוגרסיביים שמאלניים. כמו שכבר נאמר מזמן על התורה כולה: זכה – נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם המוות.
