לפעמים צריך להזכיר את המובן מאליו: דונלד טראמפ היה נשיא בוטה, נטול נימוסים, ובעל אנגלית עממית למדי. אבל בכל הנוגע למדיניות במזרח התיכון, הממשל שבראשו עמד טראמפ הוכיח צלילות הגיונית מעשית מאוד.
כך למשל, לאחר שנים של דחיות אמריקניות, הוא הכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל, פשוט כי זו היא המציאות. הוא קיצץ את מימון המיליונים לסוכנות אונר"א, מתוך הבנה כי זו רק מנציחה את מעמד "הפליטות" הפלסטיני ולא באמת מקדמת אותה לפתרון. והוא הוכיח אחת ולתמיד, באמצעות "הסכמי אברהם" שתיווך, כי קשרים בין ישראל למדינות שואפות קידמה במזרח התיכון לא עוברים דרך הקמת מדינה פלסטינית.
לעומת זאת, הממשל הדמוקרטי בראשו עומד הנשיא ג'ו ביידן השיב אל השולחן את האקסיומות הישנות, המסוכנות, בנוגע למזרח התיכון. אלו שגורסות כי דיפלומטיה ורצון טוב הן התשובה לכל דבר. תפיסה שמתרסקת שוב ושוב אל מול מציאות של טרור אסלאמי, ובכל זאת האוחזים בה לא מסוגלים להרפות.
עצימת העיניים העקרונית הזו, היא משמעותית הרבה יותר מאשר עצימת עיניים פיזית לרגע, בחדר הסגלגל. אם בכלל הייתה כזו. לדעתי לא הייתה. עמדתי שם ביום שישי, במשרדו של נשיא ארצות הברית. ראיתי את שני המנהיגים ממרחק קצר למדי. את זה הקשיש, הטרוד, שהכיר את כל ראשי הממשלה הישראליים מאז גולדה מאיר, זה שעל גג הבית הלבן שלו התנוסס באותם רגעים דגל בחצי התורן, בשל אסון הפיגועים בקאבול. ואת זה הצעיר יותר, הישראלי, שרצה מאוד להוכיח שלא צריך להיות נתניהו, כדי לקשור קשרים אמיצים עם הממשל בוושינגטון.
למיטב ראייתי, ביידן לא נרדם. הוא הקשיב בנימוס דיפלומטי מתורגל לדברי בן שיחו, גם כאשר בנט ציטט בעברית פסוקים מהפטרת השבת החולפת. לשני הצדדים היה עניין ברור להכתיר את המפגש כהצלחה, ולכן הם באו זה לקראת זה, לפחות ברמת הרטוריקה. ביידן הרחיב את ההתחייבות למניעת נשק גרעיני איראני מ"במשמרת שלי" כפי שאמר לנשיא ריבלין, ל"תמיד", הזכיר את המחויבות לביטחון ישראל ואפילו את עניין הפטור מוויזות לישראלים שייבדק. בנט אמר לו שהוא מביא עימו רוח חדשה, שהוא שואף לעשות טוב ולעבוד יחד.
שעות ספורות לאחר הפגישה, נכנסה השבת בוושינגטון. הפמליה הישראלית, שלא מעטים מבין חבריה הם שומרי מצוות, מצאה עצמה שובתת בלי תכנון מוקדם בבית מלון בבירה האמריקנית. על פי לוח הזמנים המקורי, היו אמורים השוהים במקום, להיות כבר כל אחד בביתו שבארץ.
לפני ארוחת השבת המשותפת שאורגנה בזריזות, אמר ראש הממשלה כמה מילות תודה לצוות המארגן, והוסיף גם דבר תורה. זה היה בדקות האחרונות שלפני מועד הדלקת הנרות. אחר כך, הוא הצטרף לתפילת ערבית ואף אמר קדיש על אביו, שבאותו יום חל יום השנה השישי לפטירתו.
כך שבנט, למרות החרון הטוויטרי, לא חילל באותו מעמד את השבת. וביידן לא נרדם. למרות זאת, הפכו שני הפרטים הבלתי מדויקים האלה, לחזית הביקורת על הביקור בארה"ב. במקום לדבר על העובדה שהאמריקנים עדיין דבקים בשאיפה לשוב להסכם הגרעין המסוכן וחסר התוחלת, במקום לעסוק בכך שהם עדיין מאמינים כי סיוע לעזה הוא שיחליש את חמאס, במקום לדאוג מכך שהבנייה ביו"ש תהיה מוכפפת כעת ל"רוח החדשה" עליה התחייב בנט – החגיגה נוגעת לרגע של עצימת עיניים שהיה או לא היה. אולי בכלל אנחנו אלו שישנים.
