מפלגת הציונות הדתית השיקה השבוע מהלך מפתיע, כמעט משונה, של שחייה נגד הזרם העכשווי בפוליטיקה הישראלית, והמירה את זהותה למפלגת פריימריז. אל מול המגמה הרווחת בעשור האחרון של מפלגות המרכזות את כל העוצמה הפוליטית בידי מנהיג יחיד, המפלגה של חובשי הכיפות הסרוגות בחרה דווקא לבזר את הכוח – ראשית בעריכת מפקד ובהמשך בבחירות מקדימות שעשויות לשנות את הרכבה ולאפשר כניסת שחקנים חדשים למגרש.
כדי להבין עד כמה חריג המהלך, די להביט בממשלה הנוכחית. ראש הממשלה נפתלי בנט עומד בראש ימינה, מפלגה שמנהיגה הוא שליט יחיד. כך גם ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, שעומד בראש מפלגת יש עתיד ומעת לעת נוהג להאריך את תקופת שלטונו המוחלט במפלגה. שר הביטחון בני גנץ עומד בראש מפלגה משלו, כחול לבן, שר האוצר ליברמן עומד בראש ישראל ביתנו שעל הנייר יש בה אולי מוסדות אך בפועל הוא שליטה היחיד, ואפילו לשר המשפטים גדעון סער יש מפלגה פרטית משלו, תקווה חדשה. 44 מ־61 חברי קואליציית בנט־לפיד הם חלק ממפלגות מנהיג מובהקות.
לכן, קשה לא להעריך את הצעד שהוביל יו"ר מפלגת הציונות הדתית ח"כ בצלאל סמוטריץ', שבחר במודע ליצור לעצמו אתגר מנהיגותי לא פשוט. סמוטריץ', שהתנגד פומבית במשך שנים לעצם הרעיון של פריימריז, לא שינה את עמדתו העקרונית בסוגיה. אך על אף הסתייגותו העקרונית מהשיטה, הוא הפנים שאין מנוס ממנה כעת. מפלגת תקומה, שהפכה למפלגת האיחוד הלאומי בראשותו, לא תוכל להפוך למפלגת הציונות הדתית – במהות ולא רק בשם – בלי מהלך עמוק של פתיחת השורות, ומתן אפשרות לציבור הרחב להשתתף בעיצוב דמותה.
במקביל להכרזת המפקד הורחב השבוע גם מרכז המפלגה, ומספר החברים הפעילים בו כמעט הוכפל. למרכז נוספו פעילים בולטים לשעבר הן בבית היהודי והן בימינה, ובראשם הרב חיים דרוקמן. הוספת כמות כזו של חברים למרכז תשפיע בוודאי על הכיוון האידיאולוגי של המפלגה ותגוון אותו, גיוון הדרוש למפלגה שמעוניינת להקיף מחנה רחב ולא להיות בית רק לקבוצה חברתית ופוליטית צרה ומובחנת. למרכז המפלגה, שהתרגל לנהל אותה ולבחור את העומדים בראשה, מגיעה מילה טובה על הנכונות לוותר על הכוח הרב שהיה בידו. המרכז העצמאי הוכיח לפחות פעמיים בעשור האחרון שאינו חותמת גומי של יושבי ראש המפלגה, ועל אף הפגיעה בכוחו גיבה את המהלך שהוביל סמוטריץ'.
עם זאת, ההחלטות שאושרו השבוע במרכז מפלגת הציונות הדתית יוצרות אמנם בסיס שיאפשר את פתיחת שדרות המפלגה לקהלים חדשים, אך הדבר לא יקרה מעצמו. המשימה שעומדת כעת בפני סמוטריץ' וחבריו ובפני אנשי המפלגה היא ליצוק תוכן למהלך ולגרום לרבים שאינם חלק מקהל הבית של תקומה להתפקד. בלא יצירת גוף מתפקדים גדול ומגוון, בחירת הרשימה בעזרת פריימריז לא תעלה ולא תוריד.
אם המהלך יצלח, המפלגה תהפוך ליורשת החוקית של הציונות הדתית הפוליטית לדורותיה, מייסודן של המזרחי והפועל המזרחי. אם ייכשל, 120 שנות ציונות דתית פוליטית עלולות להגיע בקרוב אל קיצן.
הבעיה הקטנה של ביקור בנט
אפילו הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה היהודי בממשל ניקסון, שקבע לפני שנים רבות ש"אין לישראל מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", לא דמיין את מידת ההשפעה העצומה שתהיה לבעיות הפנים שלה על יכולתה לנהל מדיניות חוץ יעילה ב־2021.
השבוע יצא ראש הממשלה נפתלי בנט לביקור הבכורה שלו בוושינגטון, כחודשיים לאחר שהושבע לראש ממשלה בירושלים. כמו רבים מראשי ממשלות ישראל בעבר, גם בנט בחר להיפגש כבר בפתח כהונתו עם נשיא ארה"ב. באופן מסורתי מוקדשים ביקורי הפתיחה הללו למעין גישוש הדדי: ראש הממשלה הישראלי מנסה ללמוד את הממשל העומד מולו, ואילו הממשל האמריקני מבקש לתהות על קנקנו של המנהיג הישראלי החדש.
ואומנם, בעת כתיבת השורות הללו נראה שביקורו הנוכחי של בנט לא היה שונה מהביקורים הראשונים של קודמיו. ראש הממשלה למד את גבולות הגזרה שיפעל בהם מעתה מול וושינגטון, בעוד ביידן ואנשיו תהו על קנקנו של המנהיג הישראלי הצעיר, שטרם חגג יום הולדת 50.
אבל עניין יוצא דופן אחד ניצב ברקע ביקורו של בנט בארה"ב, אף שספק רב אם הנימוס האמריקני אפשר את אזכורו במפורש אפילו בחדרי חדרים: תאריך התפוגה של כהונת בנט כראש ממשלה, שעוגן בחוק יסוד. בעוד שנתיים בדיוק לכל המאוחר, ב־27 באוגוסט 2023, תסתיים כהונתו של נפתלי בנט כראש הממשלה ובמקומו ייכנס לתפקיד שר החוץ יאיר לפיד. התקופה הזו יכולה להתקצר אם הקואליציה הנוכחית תקרוס, אך לא להתארך. כתוצאה מכך בנט הוא ראש ממשלה קצוץ כנפיים, וחסר מנדט לקדם מהלכים ארוכי טווח. שנתיים הן זמן קצר מאוד במונחי הזירה הבינלאומית, ובנט אינו מסוגל באמת לקבל החלטות שיישומן בפועל יגיע בתקופת כהונתו הצפויה של לפיד בראשות הממשלה.
מי שחידד את הדברים לאחרונה הוא לפיד עצמו. שר החוץ אמנם היה עדין ומרומז, אך דאג שהמסר ייקלט היטב במקומות שהוא צריך להישמע בהם. בריאיון עיתונאי הדגיש לפיד שלמדינת ישראל יש כרגע ראש ממשלה אחד והוא נפתלי בנט, ולכן הוא אינו משתמש בתואר "ראש הממשלה החליפי". בכך הבהיר לפיד כי גם לאחר מועד החילופים יהיה למדינת ישראל רק ראש ממשלה אחד – הוא ורק הוא.
כאשר בנט מגיע לאמריקה לאחר התבטאות שכזו, ומגבלות הכוח שלו ברורות כל כך, הוא נתון בעמדת נחיתות ומדינת ישראל כולה נמצאת בבעיה. ראש ממשלה ישראלי חלש לא נחשב לפרטנר מדיני משמעותי, וכשמנהיג המדינה אינו שחקן חזק – האינטרסים שהוא פועל בשמם מקבלים עדיפות משנית. יכולתו להשפיע על המדיניות האמריקנית מוגבלת במצב כזה, וכך גם אורך החבל שהוא צפוי לקבל מהממשל כדי לקדם מדיניות שתשפר את מצבה של ישראל באזור.
מי שהכניס לחיינו את ממשלת החילופים ניסה לפתור בעיה פוליטית פנימית של ישראל, אך לא לקח בחשבון את השפעת הפתרון על מצבה האסטרטגי של ישראל. לקחי הנזק הזה חייבים להילמד בכל שינוי עתידי של שיטת הממשל. את השיטה יש לבחור תוך התחשבות בהשלכות על הפוליטיקה הישראלית, אך לא פחות מכך על מעמד ישראל בעולם.
מכה בצבע ירוק
הגל הרביעי של הקורונה המשיך לשבור שיאים השבוע, אך דומה שבממשלה מתקשים להכיר בקיומו. מדיניות ניהול המגפה פה נעה בין תגובה מאוחרת להתעלמות מוחלטת, והציבור נאלץ לספוג את ההשלכות.
מגזר אחד שחש על בשרו את החידלון הוא בעלי העסקים. עם החמרת מצב התחלואה נאלצה הממשלה להיענות באיחור להפצרות גורמי המקצוע ולחדש חלק מההגבלות על הציבור. התו הסגול הוחזר, והתו הירוק הוחמר. הצעדים הללו השפיעו מיידית על עסקים רבים, כפי שסיפר לי השבוע בעל דוכן פלאפל ותיק במרכז ירושלים, שדיווח על ירידה ניכרת במכירות בעקבות החמרת התו הירוק. פחות משפחות יוצאות לבלות, פחות ילדים מסתובבים ברחובות, והקופה כבר לא מלאה בלשון המעטה.
בעל הדוכן ציין שבמקרה שלו הירידה לא דרסטית, אך בהחלט מורגשת. בעסקים אחרים, תיירותיים יותר, הירידה בהכנסות היא לעיתים ב־50 אחוזים ואף יותר. אך במקום לשבת יומם ולילה על המדוכה ולגבש מתווה סיוע מעודכן לעסקים שנפגעו, בחר שר האוצר ליברמן השבוע לתקוף דווקא את אנשי משרד הבריאות ולדרוש הקלה בהגבלות.
ממשלת ישראל קמה בין השאר בעקבות הביקורת הציבורית על טיפולה של הממשלה הקודמת במשבר הקורונה. אם שרי ממשלת בנט־לפיד לא יתעשתו, ממשלתם עלולה לסיים את דרכה על אותו רקע ממש. עוד לא מאוחר להתעשת.
