שתי חזיתות הכלה הותיר בנט מאחוריו בדרכו לוושינגטון: הקורונה ועזה. במקרה של הראשונה, הניסיון למגר את המגפה בלי סגר או הגבלות מתחיל להוכיח את עצמו. החיסון במנה השלישית עוד בטרם ניתן האישור הרפואי הבינלאומי הביא לבלימה מרשימה של גרף החולים במצב קשה, אבל עדיין לא מכריע את גרף המאומתים המטפס. עם שובו של בנט ארצה, צפוי מבצע החיסונים להתרחב לכל שכבות הגיל, וכן צפויה הערכה מחדש של המועד הנכון לפתיחת שנת הלימודים, במאמץ להרוויח עוד קצת זמן להוריד את מקדם ההדבקה מתחת ל־1.
בחזית השנייה, הניסיון להימנע מעימות נרחב מול עזה גובה מחיר כבד, גם ביטחוני, עם פציעתו האנושה של לוחם מג"ב בראל שמואלי, וגם פוליטי, עם פרסום הקלטת השיחה הקשה בין אביו של הלוחם לראש הממשלה.
מגובה שיוט בדרך לוושינגטון השקיף בנט על חודשי הקדנציה הראשונים שלו. הקואליציה הבלתי אפשרית שהקים התייצבה אחרי מושב סוער בכנסת. אחרי הביקור אצל נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, הוא צפוי לצאת לביקור ממלכתי וגלוי אצל הנשיא א־סיסי במצרים. לתחילת החורף הוא מקווה להגיע אחרי רצף מפגשים מדיניים מוצלחים, הכרעת הקורונה ללא סגר והעברת תקציב המדינה בכנסת. השלמת המשימות הללו תהיה סוף הטירונות שלו, והוא יתפנה לעיצוב יתר הקדנציה, שנה ועשרה חודשים עד למועד החילופים עם לפיד. בנט יצטרך לנסח מחדש את חזונו לכהונה הקצרה, ולהבין מי קהל המצביעים שעשוי לתמוך בו בעתידו הפוליטי.
בימינה הזמינו סקר עומק שסימן את קהל האוהדים הפוטנציאלי: הימין הרך, ה-״ממלכתי״, עם נטיות כלכליות מובהקות. בחלקים נרחבים במחנה הלאומי בנט ושקד שרופים, והקמפיין היעיל של נתניהו וסמוטריץ' עלול להשאיר אותם מחוץ למחנה הזה עוד שנים ארוכות. אבל קיים פלח לא מבוטל של מצביעי ימין לא־ביביסטי שישפטו את הממשלה לפי ביצועיה. כשאנשי בנט מדברים על "בייס חדש" הם לא מתכוונים לתפנית אידאולוגית אלא לדגש על הסגנון החדש שאימץ בנט, סגנון משתף, ולא־לוחמני מול השמאל, וגם השלמה נדרשת עם ההתנתקות מהמגזר. לפי הסקרים, לפחות מחצית ממצביעי ימינה (ששומרת על כוחה ואפילו מתחזקת על חשבון תקווה חדשה) עדיין תומכים בבנט. יש בהם גם לא מעט כיפות סרוגות, אבל התחרות עם סמוטריץ' על האגפים השמרניים של הציונות הדתית הסתיימה.
עדות לכוונותיו של בנט אפשר למצוא לא רק בתמונה הראשונה והסמלית שבחרה לשכתו לשחרר מהביקור, בהנחת תפילין במלון, אלא גם בריאיון שלו לניו־יורק טיימס רגע לפני ההמראה לאמריקה. בנט מבהיר, באנגלית, שלא תהיה התקדמות מול הפלסטינים במשמרת שלו והבנייה ביו״ש תימשך בהתאם לגידול הטבעי. הוא גם מצהיר על התנגדות מנומסת לפתיחת קונסוליה אמריקנית לפלסטינים בירושלים, ומצהיר שהוא מתנגד להסכם הגרעין עם האיראנים.
נתניהו מותח ביקורת על החלטת בנט לא להחצין עימות עם הבית הלבן בנושא, אבל צריך לזכור שאובמה חתם על הסכם גרעין רע למרות נאום נתניהו בקונגרס ב־2015, והנסיגה האמריקנית ממנו הייתה בעיקר הודות לחילופי השלטון ולעליית טראמפ. ייתכן שהאסטרטגיה של בנט להימנע מעימות פומבי בנושא קשורה גם בהערכה שההסכם ממילא לא ייחתם, בגלל האיראנים, ובהתאם השיחה בחדר הסגלגל נועדה לעסוק בעיקר בשאלה כיצד לבלום את דהירת טהרן לפצצה בהיעדר הסכם.
בנקודה הזאת, התדרוכים המקדימים בירושלים ובוושינגטון היו זהים. מטעם ממשל ביידן נאמר לכתבים שאיראן ״פרצה קדימה באופן דרמטי״ בימי הממשל הקודם. גם גורם מדיני בירושלים צוטט כשהוא מאשים את הממשלה הקודמת: ״הירושה שקיבלנו קשה מאוד. איראן נמצאת כרגע בנקודה המתקדמת ביותר של תוכנית הגרעין שלה, לפחות מבחינת קצב ההעשרה". אפילו אם התיאור הזה נכון, בנט וביידן צריכים לדעת שכמו בקורונה, בעזה או באפגניסטן, גם בסוגיה האיראנית תלונות על הירושה לא יפתרו את הבעיה. זו המשמרת שלהם.
החלטת הממשלה על קידום חוק הגיוס הייתה אמורה להיות הרגע הקשה ביותר של החרדים בקדנציה. תרחיש האימה: ליברמן ולפיד, אבירי השוויון בנטל, רוקחים חוק גיוס נטול בלמים בזמן שהמפלגות החרדיות באופוזיציה, חסרות השפעה ומנופי לחץ בנושא הקדוש והיקר להן. בפעם הקודמת שזה קרה החרדים הוציאו מאות אלפים לרחובות, אבל השבוע עקרונות החוק אושרו בממשלה בקול דממה דקה. הח"כים החרדים, שאינם מחמיצים הזדמנות להתנגח בממשלה עם סיבה או בלעדיה, דממו. ח"כ פרוש פרסם, באיחור של יממה, הודעה לקונית ש"כל חוק הכולל בתוכו יעדי גיוס הוא הימור מסוכן". ליצמן העביר כמה משפטים דומים לעיתון הבית המודיע, אבל לא טרח לשגרם לשאר כלי התקשורת.
לא החרדים השתנו אלא דווקא מנהיגי המפלגות החילוניות. דרעי, גפני וליצמן לא יכלו לקוות לחוק טוב יותר. נכון, יש בו עיצומים כלכליים (על כל הפחתה מיעדי הגיוס, יופחת אחוז זהה מתקציב הישיבות) ובמקרה של אי עמידה מתמשכת ביעדי הגיוס גם סנקציות פליליות (כלומר, ביטול הסדר הדיחוי והחלת חוק שירות ביטחון על כולם), אבל הוא קונה להם "תקופת הסתגלות" ארוכה, והם יוכלו לשוב לשלטון לפני שמשהו ישתנה בשטח.
הם כבר הסכימו לנוסח הזה ב־2019, בין בחירות מועד א' למועד ב', רגע לפני שהכנסת התפזרה. ליברמן סירב להצטרף לממשלת נתניהו אם לא יובטח שהחוק בנוסח מערכת הביטחון יאושר ככתבו וכלשונו. החרדים, עם הגב לקיר ובלחץ נתניהו, אמרו "כן" בשינוי אחד: יעדי הגיוס לא יופיעו בחוק עצמו אלא בהחלטת הממשלה, כך שבמקרה הסביר שלא יעמדו בהם, הצבעה חטופה בממשלה תספיק כדי לתקן את היעדים כלפי מטה, בלי שתידרש חקיקה בשלוש קריאות. יו"ר ישראל ביתנו סירב, ונתניהו החליט לפזר את הכנסת.
הפעם ליברמן קנאי פחות לנוסח המקורי, ואפילו תמך בעמדת בנט בוויכוח מול גנץ על הורדת גיל הפטור. פקידי האוצר הציגו לשרים מצגת שמבטיחה עלייה בשיעור התעסוקה ובגובה ההכנסה של צעירים חרדים, אם רק ישוחררו מוקדם יותר לשוק העבודה. הם התעלמו מהצד השני של המשוואה: הורדת גיל הפטור מנמיכה את הסיכוי של החרדים לעמוד ביעדי הגיוס. הצעירים שלא מוצאים את מקומם על ספסלי הישיבות לא ימהרו לצבא כשהם יודעים שכבר בגיל 21 יהפכו לציפורי דרור.
בינתיים, היעדים עודכנו כלפי מטה, אחרי שנחשף בלוף נתוני הגיוס. גם לפיד, שבקדנציה הקודמת שלו בממשלה ראה בגיוס החרדים את אחד הדגלים המרכזיים של יש עתיד, לא טרח למנף את הנושא. חוסר העניין של הפוליטיקאים החילונים בגיוס החרדים, דווקא כשהם חופשיים מאילוצים פוליטיים, מלמד על התפכחות מהשוויון בנטל לטובת שילוב החרדים בשוק התעסוקה.
ההבנה שהחרדים לא יתגייסו בהמוניהם, גם בכפייה, חלחלה למערכת הפוליטית. 51 אחוזים מבני ה־18 במדינת ישראל אינם מתגייסים, והחרדים הם רק קבוצת פטור אחת לצד ערבים, בנות דתיות ושלל בעלי פטורים רפואיים שמספרם זינק בחדות בעשור החולף. גם בתוך הצבא אין שוויון בנטל בין גלי צה"ל לגולני, בין עובדי רס"ר לחיילי 8200. כשרוב בני שכבת הגיל כבר לא מתגייסים, הצעד המתבקש הוא לתגמל את מי שכן. גנץ וליברמן, שהבטיח להעלות את חיילי הסדיר על ראש תקציבו, החמיצו את ההזדמנות. בתמורה להורדת גיל הפטור, שר הביטחון דרש וקיבל את שדרוג הפנסיות של אנשי הקבע. אילו הפנו את הסכום הזה למשרתי הסדיר זה היה צעד ראשון בכיוון הנכון.
אלא שההתפכחות הפוליטית צריכה לעבור גם את מבחן בג"ץ. השופטים שביטלו את הפטור לתלמידי הישיבות אילצו את הכנסת לחוקק את חוק טל, ואחרי עשור גם הוא בוטל. מאז הספיקה הכנסת לחוקק פעמיים את חוק הגיוס, ב־2013 בגרסת לפיד וב־2015 בגרסת החרדים. שופטי בג"ץ ביטלו את הגרסה האחרונה לפני ארבע שנים, וציינו שאפילו החוק שאושר בימי לפיד לא היה עובר את הביקורת. מאז, בחסות המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, קיבלה הכנסת עשר דחיות והארכות כדי לאשר נוסח חדש. המועד הסופי להשלמת החקיקה הוא בתחילת השנה הבאה, ואז מן הסתם יוגשו עתירות חדשות נגד הורדת גיל הפטור והעמקת האי שוויון. בסבירות לא מבוטלת בג"ץ יגלגל שוב את משבר הגיוס אל המערכת הפוליטית. אולי כבר בשלהי הקדנציה הזאת, כאשר ראש הממשלה יהיה יאיר לפיד.
