בערב שבת קודש פרשת עקב, נפרדנו אחיי, אחותי ואנוכי מאבינו, ידעיה הכהן ז"ל, איש ירושלים בכל רמ"ח אבריו. אבי גדל בבית אביו, הרב שמואל הכהן וינגרטן ז"ל שהיה ציוני גדול, משרידי גולת מונקטש בהונגריה. סבי היה ציוני נלהב וניסה בכל מאודו לשכנע רבים מחבריו ברעיון הציוני. בין השאר הייתה לו חלופת דברים עם הרב טייכטל, בעל הספר "אם הבנים שמחה", עוד בטרם חזר בו מהתנגדותו לציונות.
אהבתו לציון לא הסתכמה בעלייה לארץ, ועיניו היו נשואות לשלמות תהליך הגאולה בבניין בית מקדשנו. עוד לפני נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור החל סבי לחקור את גבולות הר הבית, את תחומי העזרות ומקום המקדש. לא עמדו לרשותו כלי מדידה ועזרים טכניים, ואת הכול עשה ברגליו – באמצעות ספירת צעדים וחישוב משוער. את מסקנותיו פרסם בחוברת "ניות ברמה" המפרטת את גבולות המקומות המותרים בעלייה לאחר טבילה, ומהיכן אסורה הכניסה לטמאי מת.
את הלהט אל המקדש, הדבקות בציון והכמיהה לירושלים ואל חלקי העיר שנגזלו מעמנו במלחמת השחרור הוריש סבי ז"ל לצאצאיו. הכמיהה הזו באה לידי ביטוי בין השאר בשם שקראו הוריי לאחי הגדול, אלישיב, שנולד עוד בטרם מלחמת ששת הימים ולא היה מקובל כלל באותה העת – כתפילה וכחזון. קשה לתאר את עוצמת השמחה ורוממות הרוח שפקדה אותם עם בשורת שחרור העיר העתיקה, בהתגשמות החזון והאמונה.
בתקופת מלחמת ששת הימים שירת אבי בהג"א כמפקד אזור בירושלים, ומשכך, הורשה לגשת אל הכותל המערבי מיד בתום המלחמה, עוד בטרם נפתח המקום לקהל הרחב ועוד בטרם הפך מ"סמטת אל־בורק" ל"רחבת הכותל". בראש חודש סיוון תשכ"ז הציע אבי לסבי להתלוות אליו לתפילת ראש חודש בכותל המערבי.
בימים ההם עוד לא טוהרה העיר העתיקה מצלפי האויב והגישה אל הכותל הותרה מסיבות ביטחוניות רק משער האריות ודרך רחבת הר הבית. סבי שהיה בקי בהלכות העלייה להר הבית הורה לאבי שעליהם לטבול לפני ההגעה אל הכותל, עניין שרבים משלומי אמוני ישראל לא היו מודעים לו כלל באותה העת. סבי גם ידע להראות לאבי את מסלול ההליכה הכשר לטמאי מת, ללא חשש כניסה אל החיל והעזרות.
התמונה המצורפת לדברים אלו היא עדות אילמת ורבת־הבעה. אמי עליה השלום גילתה אותה בהפתעה בשער העיתון "למתחיל": בתמונה נצפים סבי ואבי רוקדים בהתרגשות ברחבת הכותל, כאשר בפינת התמונה נצפה המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג) עטור בטלית ותפילין.
לימים נערך ריאיון עם אלמנתו, שסיפרה שבתחילה התפלל אצ"ג על ההר, אולם אנשי הווקף הורו לו לרדת אל הכותל. הדבר פגע עד מאוד בזקיפות קומתו, ואת כאבו ומחאתו הביע ברבים משיריו.
לאחר כשבוע, בחג השבועות תשכ"ז, החליט אבי לעלות בשנית ולהתפלל את תפילת המוסף על ההר. בעודו עומד בתפילה, ניגש אליו נציג הווקף והורה לו לרדת להתפלל בכותל: "שם המקום שלכם". אבי חש פגיעה גדולה עד מאד, וליבו לא נשאו לעלות עוד אל ההר. במשך שנים, כשניסינו רבות לשכנעו להצטרף עמנו, התעקש ואמר שהבטיח לעצמו שיעלה רק כשיוכל להתפלל בהר כיהודי גאה.
עד שיום אחד נפל דבר. אחד מתלמידי החכמים העומד בהנהגה הציבורית התבטא בפומבי בגנות העולים להר ואף הגדיל לעשות באומרו שבעטיים באים פיגועים רחמנא ליצלן, ושמאז ומעולם היו עינינו נשואות אל הכותל המערבי. האמירה הזו הכעיסה את אבי עד כדי כך שקם והכריז: "מחר אעלה להר הבית". ואכן זכינו להתלוות אליו בעלייה בקבוצה העולה להר בקדושה ובטהרה בהנחייתו של הרב יצחק לוי שליט"א.
אמונתו היוקדת, קול שירתו רב־העוצמה וגעגועיו לירושלים ולבית המקדש ימשיכו ללוות אותנו, עד שיפקוד ה' אותנו ברחמים ויזקוף את קומתנו.
