ג'ימי קרטר כיהן כנשיא ארה"ב במשך ארבע שנים עד לשנת 1981. על אף שאינו נשיא כבר למעלה מ-40 שנה, בכנסים ואירועים עדיין מקבלים את פניו בתואר "הנשיא". אך אין זו זכות ששמורה לו לבדו, גם את הילרי קלינטון נהגו לכנות סקרטרי קלינטון אחרי סיום כהונה כשרה בקבינט של אובמה. כך נהוג בארה"ב, התואר הולך עם שמך עד מותך.
בישראל לעומת זאת, אתה חבר כנסת לשעבר או שר לשעבר, או התואר החדש של ריבלין: הנשיא לשעבר. אך ישנו עדיין תפקיד אחד שכנראה הולך עם האדם, לפחות בינתיים, והוא בנימין נתניהו ותפקיד ראש הממשלה. בתקשורת נהגו לומר במשך תקופה די ארוכה שאנחנו תופסים את ביבי כראש ממשלה כי הוא ראש הממשלה, וברגע שיתחלף, ישתנה גם האדם שמתאים וראוי לתפקיד בעיני הציבור.
התקשורת יצרה משוואה מעניינת. מה הופך את נתניהו לראש ממשלה? היותו ראש הממשלה. עצם מקומו בתפקיד מראה כי הוא ראוי ומוכן לו, ולפיכך גם הציבור תופס אותו ככזה. לפי תזה זו, אם רק נקפיד לכנות את בנט מספיק פעמים "ראש הממשלה" הוא יעלה בסקרי ההתאמה. רק כמה תמונות עם מנהיגי העולם, וזה כבר יחליק לנו בקלות בגרון. אמנם בסקרי ההתאמה הוא משתרך מאחור, לא רק בתמונת המנדטים שלא מחמיאה למפלגתו, אלא בהתאמה לתפקיד ראשות הממשלה. בסקר של "ישראל היום" שפורסם באמצע אוגוסט עמדה עמודת התאמתו של נתניהו על 51 אחוזים בעוד זו של בנט על 12 אחוזים בלבד, זאת על אף שבנט צולם על רקע הקיר הכחול של משרד ראש הממשלה.
אולי נתוני סקרים אלו מראים הצלחה לנתניהו כי הזיקה בינו לבין התפקיד כה גבוהה, בכל זאת 12 שנה. ייסורי הגמילה ארוכים כל כך, ולא פעם מקורביו מכנים אותו, ספק בטעות, בשם תואר תפקידו הישן. גם אנשי תקשורת רבים ואפילו בנט ושקד חטאו בטעות זו וכינו את נתניהו "ראש הממשלה". הצורך הפוליטי המיידי של בנט הוא לא רק להתחזק בעקומת המנדטים ולמצוא לו קהל תומכים חדש, אלא גם לספק לעצמו לגיטימציה ציבורית שהוא ראוי ומתאים לתפקיד שהוא ממלא. הביקור בארה"ב והפגישה עם ביידן היו אמורים להוות את קרש הקפיצה לכך. אולם שרשרת האירועים הלא מוצלחים סביב הביקור לא רק שלא שיפרו את מעמדו, אלא אולי גרמו ההפך.
מראשית כהונתו עמל צוותו על פגישה עם הנשיא ביידן, לשם הם מכוונים, אך הפגישה בוששה מלהגיע. ביום הפגישה עצמה האולפנים לבשו חג, שינו את לוח השידורים וכינסו את מומחי אמריקה לחדרי החדשות. אך הפיגוע בקאבול שינה את התכניות. לא רק אנג'לה מרקל ביטלה את ביקורה המתוכנן. גם ביידן עיכב בתחילה את הפגישה, עד שהודיע לצוות הישראלי שהפגישה נדחתה למחרת. במקום תמונות בשעות הפריים טיים הישראלי, קיבל בנט מבוכה. במקום ההדלפות שתוכננו להישלח לעיתונאים אהודים לקראת טורי סוף השבוע קיבל העם בישראל הודעות פוש היישר לניידים על הדחייה של הפגישה בגלל הפיגוע באפגניסטן. עבור בנט מדובר בתוצאה פוליטית נוראית, כי הציבור תופס שישראל – בעלת הברית הקרובה, חשובה פחות לנשיא ביידן מאשר מה שקורה אי שם באחת ממדינות ה"סטן".
הפגישה עם ביידן התקיימה בשעות הבוקר, אך בוקר באמריקה זה כבר שעת בין השמשות בישראל, כאשר ישראלים רבים לא ישבו מול הטלוויזיה, אלא יותר מול שולחן השבת, החלות והדגים. קידוש דוחה את בנט ואפילו את ביידן. את בנט דחו ביום ועד שהגיע לבית הלבן, לא יצא לכבודו הנשיא לתמונה משותפת שהייתה יכולה להיות בעלת ערך לבנט, אפילו תמונה של בנט נכנס למבנה בקושי הצליחו לספק, הרכב הסתירו, והתקשורת שידרה את תמונתו של ראש המל"ל והיועצת המדינית צועדים לעבר הבית הלבן.
בתום הפגישה, ברגע שאמור להיות השיא של האירוע, ההצהרות לתקשורת, גם שם המזל לא שיחק לידיו של בנט. הווידאו מהפגישה היה מקוטע, מטושטש ולא ברור. בעוד את מרבית השידורים אנו קולטים באיכות מירבית, ההצהרה של בנט וביידן נראתה כמו שידור ממיטב המסורת של הערוץ הראשון. בצאת השבת החלו לצוץ הסרטונים החוצה, ועד מהרה עלה גם הסרטון של ביידן, ספק מתעפץ, ספק נרדם או ספק מתרכז, בעוד בנט מדבר. זה ודאי לא עזר למטרה הפוליטית של הביקור: להראות את בנט בגדולתו.
אולי ברמה האסטרטגית היה אפשר להציג את הביקור הזה כהצלחה, שהרי בנט שמח על האמירה של ביידן כי איראן לא תהיה גרעינית, אך למעשה כל נשיא אמריקני לפניו אמר זאת. רק לפני חודש אמר ביידן כי הטליבאן לא יכבוש את אפגניסטן כי יש שם ממשלה חזקה עם צבא מיומן ונשק רב, אבל זה כבר דיון לפעם אחרת. גם ההצהרה של בנט לביידן בנושא החיסונים התגלתה כטעות סרת טעם, כאשר בנט טעה במספר המתחסנים במנה שלישית בשיעור של 50 אחוזים. ברמה הפוליטית, מהלימון הזה רצה בנט להוציא הרבה יותר מאשר סתם לימונדה חמוצה. הוא לא הצליח. היעד הבא זה כינוס העצרת הכללית של האו"ם בחודש הבא בניו-יורק. לשם נשואות עיניו של בנט, בתקווה שנאום באנגלית מצוחצחת ברקע החרסינות הירוקות יעלו את מידת התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. וירגילו את הציבור לשריף החדש.
