הסטודיו שלי בעתניאל היה בעליית הגג. עם השיפוץ של הבית לאחר הרצח של דפנה הדברים נעו מכאן לשם. עוד לא עיכלנו וכבר התחלנו לשנות. קיבלתי עצה טובה באותם הימים- לא לברוח מהבית שבו דפנה נלקחה מאתנו. לא להיות שכולים גם ממנו. אבל איך? הפחד שלט בכל פינה.
הדרישה הביטחונית למגן את הבית (שהיום במבט לאחור נראית לי הזויה במיוחד) הביאה לדיון משפחתי- מה משנים ואיך. בלי ממש להחליט מצאתי את עצמי בתוך שינוי כולל של כל הבית ועיצוב שלו מחדש. אט אט הבית התחיל להבנות מחדש, לקבל צורה. אנחנו ארזנו את החפצים, לקחנו מה שצריך ועברנו לבית של אמא שלי לתקופת מעבר. היו כמה לילות שעוד ישנתי בבית החצי הרוס עם חלק מהחפצים שנשארו. חלק מהחפצים הוצאנו באופן זמני אל הפארק מול הבית. אותם החפצים כאילו סיפרו את מה שבפנים. ארגזים ארגזים, מפוזרים ומחפשים מקום. ממש כמונו באותם הימים.
לקראת סיום השיפוץ החלו שוב החפצים להיאסף, עצם אל עצמו. פירמידת הארגזים התפזרה בהדרגה אל מקומות האחסון שיצרנו. מי לכאן ומי לשם. מי לשמירה ומי לזריקה. מה שומרים אחרי השבר, כשמנסים גם לבנות וגם להיאחז? הקשוחים מכולם היו חפצים שטומנים בחובם זיכרונות מדפנה: פמוטי השבת, פריטי לבוש אחרונים וחפצים אישיים. כל אלו לא מצאו את מקומם בהתחלה לאחר השיפוץ. במקביל, רציתי למלא את החלל בתחביב ישן שלי- אומנות בעץ, אבל לא מצאתי מקום לכלים שלי. דווקא מה שכל כך היה צריך אז מקום, לא מצא את מקומו.
בסופו של דבר, בניית חדר קטן בבנייה קלה על הגג נתנה פתרון חלקי ל"בעיה". חדר אחד שהכיל את לבי. מקום להתייחד בו עם הזיכרונות ומקום להתייחד בו עם האומנות ולשוב בו אל עצמי. כמעט בכל פעם שנכנסתי לחדר עסקתי בלסדר אותו. העולמות הנפתלים שבתוכי ושבתוכו הקשו על הכניסה. רק לאחר זמן הצלחתי ליצור בו. למצוא את עצמי בתוכו.
לפני כשנה עברנו לירושלים. את כלי האומנות והעבודה השארתי מאחור. לא מצאתי להם מקום בעיר הנצח. העיר הזאת, שלא מפחדת מאלפי שנות גלות, קיבלה אותנו באהבה וממש יכולתי לחוש את דמעתה על לחיה באומרה לי שעם הארגז האחרון של כלי העבודה אצטרך לחכות. ואכן חיכיתי. חיכיתי מאוד! את הארגז השני, עם החפצים של דפנה, ידעתי שאצטרך להשאיר שם. ידעתי שאני צריך לשחרר את האהבה מן החומר. לתת לה את מקומה הראוי. החפצים שלה יישארו שם, לפחות בינתיים.
אחרי עשרה חודשי קליטה בעיר הולדתי, מצאתי לי מקום. קליניקה משלי ובתוכה גם חדר קטן ליצירה. את הקליניקה סידרתי במהירות ועוד לפני שהייתה מוכנה כבר התחלתי לקבל בה אנשים. את חדר היצירה הקטן התקשיתי למלא. שולחן קטן, כלי פיסול עדינים, זה כל מה שהיה בו.
בתחילת אלול אזרתי אומץ ונסעתי לעתניאל. זהר, אשתי, ארזה לי כוחות וביקשה שאקח את הזמן. המחרטה, מסור הסרט הגדול, אוסף המפסלות ואפילו ניירות השיוף לא שיתפו פעולה. התמונות, החפצים האישיים ופמוטי השבת הביטו בי. העזרה השמימית חיכתה שאכיר בה, בכאב שבי ובקול הגעגוע המהלך בחדר. הבטתי בארגז הזה. בזמן הדרוש לו ולי. שעות רבות ויקרות העברתי בחדר הזה. בחלקן, מהקשות שידעתי. הזמן מבקש את שלו וכך גם הנפש. ועם הנשימה מגיע השקט. דממה.
הארגז הזה. אחרי זמן מה התרומם מאליו. ונשא את עצמו בתוך ידיי אל האוטו. אט אט נאספו הדברים והאוטו התמלא בעוד ועוד מהאוצרות שלי. מפסלות נדירות הונחו בעדינות בין הכיסאות עטופות בד, נשמרות על ידי ושומרות על קדושת המעמד עבורי. עמוס לעייפה ועייף מן העבודה שבנפש ושבגוף עליתי לירושלים. את ברכת הדרך מהעולמות העליונים קיבלתי.
זרועות נפתחות בפניי במקומי החדש. ימי אלול וסתיו שבפתח. תפילה. על ארגזים נשכחים. על אלו שאשאיר מאחור בשנה החולפת. על אלו שאבקש לשאת עמי ועל אלו שאבקש עליהם בראשית השנה. בעיקר אבקש את האומץ להמשיך ולפתוח ארגזים.
