חופש גדול, או סתם קורונה, אני כבר לא יודעת וכבר לא סופרת.
כשעברנו לראשונה לבית משותף, בתחילת איזשהו חופש גדול, אני זוכרת שאמרתי לנדב: "יש לנו חודשיים חופש גדול ואז חודש חגים. אם נשרוד את שלושת החודשים הקרובים, אנחנו נהיה בסדר". והם חלפו מהר, אותם החודשים. כשהסתיימו, הבטנו לאחור, טפחנו לעצמינו על השכם והיינו גאים בעצמנו שהצלחנו. חמישה ילדים, חתולה, הוא ואני- חיים יחד אחרי שנים שהתרגלנו לחיות כל אחד עם עצמו.
ועכשיו, אנחנו אחרי שנה וחצי של קורונה. כולם היו בבית כל הזמן ופתאום אותם החודשים בתחילת הדרך מרגישים כמו בדיחה, כמו איזו מגלשה בבריכה של הקטנים, שלא זכינו לפקוד כבר קיץ שני ברציפות. אותה המציאות שהפחידה אותנו בקיץ הראשון, של חמישה ילדים שלא גדלו באותו הבית ולפתע חיים יחד בצפיפות דביקה של חופש גדול, הפכה להיות מציאות חיינו עם כל הסגרים שחווינו בעקבות הקורונה. והסוף עוד לא נראה לעין.
לפני חודשיים בערך, מאיה, הקטנה שלי, הלכה לחברה בצהריים ואני נכנסתי לשנ"צ. מתישהו, עילאי, הבן של נדב, בא להעיר אותי. "דסי", הוא אמר "אני חושב שמאיה צריכה אותך, אני חושב שיש לה חום גבוה". עילאי מעולם לא העיר אותי משינה קודם, אז קמתי מיד. הוא צדק. הילדה בערה מחום על הספה. על המצח שלה, הייתה מונחת מגבת קטנה קרה. לידה, מד חום. היא הייתה מכוסה בסדין דק ונעים. הראש הקטן שלה הונח על כרית. הילדים שלי ושלו ישבו סביבה בשקט, בדאגה, וחיכו לי. התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש מאז. אם רציתי הוכחה שהצליח לנו איכשהו, הרי שבאותו הרגע קיבלתי אותה.
אני תוהה מדי פעם מה עשינו שזכינו בדבר הזה. מה עשינו שיש כאן ילדים רגילים שמשתמטים ממטלות הבית, ילדים שתקועים יחד מול הטלוויזיה שעות רבות מדי וילדים משאירים סכינים מלוכלכות על השיש. כל הצרות האלה של בית רגיל בעיניי הן ברכה כה גדולה כי הילדים שלנו מתנהגים כמו אחים לכל דבר.
אני מניחה שזה קשור לזה שנדב ואני מתייחסים לצרכים של הילדים באופן מאוד שווה. אנחנו נסיע זה את ילדיו של זה, נבשל זה לילדיו של זה, נשמור ונגן ונקשיב זה לילדיו של זה. אין לי ספק שזה גם קשור לכללים המשותפים שהם קבעו לעצמם כשעברנו לגור יחד: אם דלת של חדר סגורה- לא נכנסים. אם מתנהלת שיחה בין הורה לילד שלו- לא מתערבים. אסור לגעת בחפצים של אחרים בלי רשות וכדומה. זה בטח גם קשור לטקסים שנוצרו לנו כאן: ערב סרט בסלון עם פופקורן שאיש בל ייעדר ממנו, קידוש משותף בשבתות (למרות החלק החילוני של הבית), הטיולים של נדב והבנות בשכונה בשעות הערב, אפילו יש דאחקות יחד.
התמונה של מאיה עטופה בכל הילדים הולכת איתי ובכל פעם שבא לי שכבר יחזרו לבית הספר ושיהיה פה קצת שקט, אני שולפת אותה, מציצה בה בהיחבא, מנגבת דמעה קטנה וחוזרת לנשום.
