אחרי שנלכדתי ברשתו של המנוול לא סיפרתי להורים שלי. למה לא סיפרתי זאת לא שאלה שאני עסוקה בה, אבל אני נשאלת עליה שוב ושוב, אז כנראה צריך להסביר. ראשית, קרו לי שם דברים שלא ניתן לספר אותם בכלל. דברים שלא מהעולם הזה ושלא מסתדרים עם שום דבר שהכרתי בעולם האמיתי. דברים שאי אפשר להבין ואפילו לתפוס בגיל צעיר, ותכלס, אפילו היום לא. אבל זאת לא הייתה הסיבה שלא דיברתי.
להיות חלשה ופגיעה זאת חוויה מביכה שלא קל לדברר אותה, להודות בה. הפגיעה המינית מוסיפה על כך גם רבדים מכבידים של בושה ורגשות אשמה. קשה מאוד לדבר את הרגשות הללו. אבל גם זאת לא הייתה הסיבה העיקרית שבגללה לא דיברתי.
טראומה מתרחשת לנוכח חרדה עמוקה, בהלה קיומית, פגישה עם אלימות מטלטלת וחשש לפגיעה בחיים. כל הדברים הללו נחווים באזורים בגוף ובמוח שהם לא מילוליים. אין למילים אחיזה בחוויות הללו. אפשר לשאוג או לנהום אותם, לרעוד או ליבב אותם, אפשר לבכות או לשתוק אותם. אבל אי אפשר לספר אותם.
כל זה נכון והתקיים בי. אבל זאת לא הייתה הסיבה שלא דיברתי.
התוקף ידע מה הוא עושה. הוא רצה לבסס בינינו קשר מתמשך של ניצול והוא לא היה יכול להשאיר קצוות פתוחים. הוא היה חייב להבטיח את שתיקתי. הוא איים עליי במפורש, שאם אספר למישהו הוא יהרוג אותי. היו לי את כל הסיבות בעולם להאמין לו.
אני מטעה אתכם לחשוב שהתקבלה אצלי החלטה מודעת לא לספר. וודאי שלא. המח לא עובד ככה בשום גיל, בטח לא בגיל שש. לנוכח אימה וסכנה גדולה המוח מתמקד בהישרדות. מה שהוא לא מסוגל לעכל הוא מפצל. כמו הלטאה שמשירה זנב כדי לברוח, כך המידע המאיים על שלמות הנפש והחיים מנותק ונאגר בנפרד, והופך להיות בלתי זמין בשגרה. אני נשאתי במשך שנים צלליות של זיכרונות. התפקוד היה בסדר, החיים המשיכו במסלול, האזורים המודחקים היו צפים ועולים לפרקים אבל לא בצורה צלולה וקוהרנטית. ידעתי כל הזמן וגם לא זכרתי בכלל.
הדיסוציאציה (שזה המונח המקצועי לפיצול הזה) נותנת לנו סיכוי לשרוד את מעשי האלימות שבני אדם עושים זה לזה. היא חוצצת בפני הסבל הנפשי הנורא. ניתן לראות בה חסד של בורא עולם. אבל יש לה 'פג תוקף' – החלקים המפוצלים שלנו דורשים להתגלות.
הזיכרונות הופיעו. בהתחלה בחלומות טרופים וסיוטים, ואחר כך בצורה מודעת יותר. ויחד איתם כל הרגשות והתחושות שהוטמנו אז במעמקים: הכאבים בגוף והכאבים בנפש. מסע נורא של התמודדות. יתכן שריבונו של עולם לא מעוניין רק בהישרדות שלנו, אלא גם בצמיחה. ולכן המוח המופלא שלי המתין עם כל הידע הזה עד שהייתי מסוגלת לעבד אותו ולחבר, לאחות את הקרעים. זאת משימת ההחלמה. שנים של מאבק יומיומי על החיים שלי, על השפיות, על התפקוד ועל השמחה שלי. על הביחד. אני רוצה לקרוא לזה ניצחון.
