הדיון התקשורתי לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה עוסק בעיקר בפגיעה ברמת הלמידה בתקופת הקורונה בישראל, ובהצגת הבעיה המרכזית בירידה התלולה בהישגים כפי שעולה ממבחני ידע במקצועות הליבה המרכזיים ובראשם מתמטיקה, שפה ואנגלית.
הפתרון המרכזי המוצע הוא תוספת שעות לימוד משמעותית בשנת הלימודים הקרובה. כמו כן, אנשי המקצוע שמים דגש גם על סוגיית הפגיעה הרגשית-חברתית שחוו התלמידים בתקופה זו, כשכאן הפתרון המרכזי המוצע מתמקד בהגדלה משמעותית של תקן הפסיכולוגים החינוכיים בבית הספר.
השיח הכמותי במערכת החינוך משטח ומרדד את הדיון הנדרש להתמודדות עם ריבוי האתגרים החינוכיים שתקופת הקורונה מציבה בפתחנו. ממצאי מחקרים שעוסקים בסוגיית תפוקת העבודה בשוק התעסוקה מעידים כי צמצום של עד כרבע במספר שעות העבודה במקומות רבים, לא רק שלא פגע, אלא במרבית המקרים אף העלה את תפוקת העובדים. לפיכך, ולא בכדי, מחוץ למערכת החינוך ואף בחלקים מסוימים בתוכה עולה הקריאה להאטה בחינוך- העדפת איכות הלמידה על חשבון כמות השעות המוקדשות לה.
ריבוי שעות ישיבה בכיתה של למעלה מחמישה תלמידים, שבה הלמידה מכוונת בעיקר ל"הספיק את החומר" ותרגול אין סופי שלו על פי דרישות פורמליות שחלקן הגדול לא מותאם לרוח התקופה, יוצרת חוויה של דיכוי, רתיעה ועשייה מתוך כפיה. למידה כזו מתנקזת לשורת רווח אחת- הצלחה במבחן הקרוב. תלמידים רבים חווים שעמום וניתוק מוחלט מהתכנים המוכתבים ומדרך הלמידה הטכנית נטולת המעוף; הם משננים דרכי פתרון ותשובות לתרגילים שאולי יופיעו כך או אחרת במבחן, מבלי להבין את משמעות הנלמד, שלא לדבר כך שהם כמעט ולא זוכים לחוות את היופי שמאחורי התכנים כנקודות מבט מגוונות על החיים. הם חשופים למערך הטפות ואיומים תמידי מצד ההורים והמורים על כך שגורלם הכלכלי ומימוש חלומותיהם ייקבעו על פי רמת הידע ששיננו, כאשר תחושת המסוגלות והביטחון העצמי משועבדת לגובה הציון שיקבלו במבחן הבא ובתעודה. זוהי הסיבה לכך שתלמידים רבים סוחבים על גבם דימוי עצמי נמוך בתקופת הלימודים שלעיתים מלווה אותם בהמשך החיים.
חוויית הדחייה מהלמידה הפורמלית כתוצאה מתרבות המעקב, המדידה והתיוג בתקופת בית הספר קיימת מזה שנים רבות ועומדת בניגוד לחוויית המפגש החברתי שבתי הספר מזמנים. היא נחשפת במלוא עוצמתה ומערומיה בתקופת הקורונה שמספקת מעין סוג של לגיטימציה לתלמידים להתנתק ממה שהם מראש לא נטו להתחבר אליו.
הדרך לקידום איכות הלמידה לא תמצא בתוספת שעות שבהן ייעשו התלמידים עוד קצת מאותו הרע. הפתרון האמיתי נמצא בשינוי פרדיגמטי מהותי ומשמעותי של התפיסה בהתייחס לשאלות: עבור מה או לאיזו מטרה ללמוד? ומכאן גם: כיצד יש ללמוד.
המטרה היא לאפשר לתלמידים לפתח את סקרנותם הטבעית ללמידה על העולם וצפונותיו מנקודות מבט שונות, את חדוות הגילוי, את הדמיון והחשיבה היצירתית ואת החוסן האישי להתמודדות עם סוגיות מורכבות ומצבים של עמימות וחוסר ודאות. הדרך לשם מתמקדת בחשיפה מעוררת עניין לתחומי דעת ותוכן ובמתן מענה לצרכים רגשיים-חברתיים בסיסיים של מסוגלות, אוטונומיה, ושייכות וקשר למעגלים החברתיים ולסביבה. התלמידים נולדים לעולם עם סקרנות טבעית. הם רוצים ללמוד, אבל לא את מה שכופים עליהם ללמוד ולא בדרך שמדכאת את הייחודיות שלהם. הם אוהבים לחשוב לעומק, לחבר בין הנקודות ולדמיין, אבל לא כדי להיבחן או להימדד על זה.
למידה למטרה כזו ובאופן כזה בוודאי ותייתר את הצורך בתוספת שעות יקרות כדי להספיק את החומר וגם בתוספת פסיכולוגים לטיפול בדיכוי ובסבל שנובעים מכך.
הכותב הוא מרצה בכיר לתואר שני במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע
