את רוצה שאקנה לכם שמיכות נורמליות? שאלתי פעם את אמא שלי כשראיתי את הפוך הסינתטי הדליל, הגושישי, פרוש על מיטותיהם. למה לקנות, היא אמרה, אתה יכול לפתוח את הארון ולראות במדף העליון את שמיכות הפוך האיכותיות שקיבלנו לחתונה. הן מונחות שם כבר 35 שנה. השתמשנו בהן רק לילה אחד, ואז אבא אמר שהשמיכה נוחה לו מדי, שהיא גורמת לו לרצות לישון, והוא לא רוצה משהו שיגרום לו לישון. ומה עם השמיכה שלי, אתה שואל? שאבא יישן עם פוך סינתטי ואני עם פוך אמיתי?!
וזה היה הרגע שבו גיליתי שאבא שלי הוא קצת צו"ל. 'צו"ל' הוא אחד המושגים החשובים שהחדירה 'שבאבניקים' לשיח הישראלי. ראשי תיבות של המילים: 'צדיק ורע לו'. בלי צו"ל כזה, מסבירים העסקנים לגיבורי הסדרה כבר בתחילת העונה השנייה, לא יכולה להתקיים שום ישיבה.
הצו"ל הוא לא סתם מתמיד. התמדה היא תנועה של חיבור לתורה; ואילו הצו"ל בראש ובראשונה מבקש להתנתק קצת מן העולם. צותתי פעם לשיחה של שני בחורי ישיבה בשכונת הר־נוף, שנפגשו בחופשת בין הזמנים. "אצלנו בישיבה יש כזה עילוי", פתח הראשון, "שפעם באו אליו הבחורים הביתה, והוא רצה להוציא להם עוגה מן המקרר ובמקום זה הוא הגיש להם כבד קפוא". "והעילוי שלנו", השיב חברו, "פעם כשהעביר 'חבורה' הכינו לו כוס קפה והוא ניסה להניח אותה על השולחן, ורק כשהיא הגיעה לרצפה הוא הבין שבכלל לא היה שם שולחן". הם לא אמרו מילה על כמות של דפי גמרא שהעילויים שלהם שורקים על־פה, למרות שהיא ודאי מכובדת למדי. מה שהדליק להם את הניצוץ בעיניים היה הידיעה שהעילוי שלהם הוא צו"ל.
ההתנתקות מהנאות החומר היא לא מחיר אגבי, טכני, שמשלם המתמיד, היא חלק מהמטרה שלו. לעזריאל קרליבך יש תיאור יפהפה בספרו 'הודו' של מישהו שמספר כבדרך אגב שהוא אוכל רק פעם אחת ביום, אבל באור הנוצץ בעיניו אפשר לראות שהוא חווה את ההתגברות על תאוות האכילה כאחד ההישגים הגדולים בחייו. ושבאבניקים מנסה, גם אם לא תמיד בהצלחה, להדליק את האור הזה בעיניים ישראליות במאה ה־21.
בפרק השישי של העונה מנסה גורי אלפי (בתפקיד נהדר של שדכן חרדי בשם שלומי זקס) להסביר לתלמידי הישיבה החילונית ברחביה למה חרדים לא מקיימים יחסי אישות לפני החתונה. "אני מאוד אוהב לאכול פס עוגת שמרים פרג של גרליץ", הוא פותח, "אז מה זה אומר? שאני אוכל עוגה כזאת כל יום לארוחת בוקר, וגם לארוחת צהריים?" אבינעם, בחור הישיבה המתוסבך, מביט בו בעיניים מעריצות. איזה משל נהדר, שדוקר בדיוק בנקודה. הרי ברור שכמו בענייני עוגות כך גם בעניינים שבינו לבינה מה שמעניק את המשמעות לחיים הוא האיפוק, ההימנעות. אבל השומעים החילונים מפלבלים בעיניהם ולא מבינים מה הוא רוצה בכלל. למה לא לאכול עוגה כל יום?
אבל לאט־לאט הם מבינים, וגם אנחנו הצופים לומדים לקנא קצת בצו"ל. המושג המכונן של תורת הכלכלה המודרנית הוא "בעיית המחסור", דהיינו הפער התמידי בין הצרכים והרצונות לבין המשאבים הזמינים בשוק. אבל אחת הבעיות הקשות שהעולם המערבי ניצב מולה היא בעיית השפע. העובדה שאדם ממוצע יכול בקלות בלתי נסבלת לאכול מה שבא לו, להגיע לאן שהוא רוצה, לשמוע איזו יצירה מוזיקלית שמתחשק לו וכן הלאה. ואנחנו מרגישים שמשהו כאן לא נכון, שאנחנו זקוקים נואשות לאיזו תנועה שתגיד לנו די.
נדמה לי שזה קשור קשר עמוק לתנועה הצמחונית והטבעונית שמשתלטת על העולם המערבי בהיקפים חסרי־תקדים. נכון, הבסיס של התנועות הללו הוא מוסרי ואידיאולוגי, והן מגיעות גם כתנועת־נגד להתעצמות של תעשיית הבשר. אבל כשאני מנסה לחוש את מה שבוער מתחת לפני השטח, אני מרגיש שם גם מוטיבציה לשים גבול לתאוות הבשרים, קריאה לעולם של משמעות שיעצור את שטף החומר. או במילים אחרות: את הרצון להיות צו"ל.
