מה המשותף בין מותו הכואב של לוחם מג"ב בראל שמואלי, גל הרציחות במגזר הערבי, הוויתור המסתמן על גיוס חרדים לצה"ל, והפנסיות המוגדלות לקציניו? תרבות הכניעה לכוח; תרבות של כל דאלים גבר, שנתקלת מנגד בנחישות הולכת ופוחתת, עד כדי רפיסות.
לכאורה, בעצם האזכור של ארבע הדוגמאות האלה זו לצד זו יש משום חילול הקודש; לפחות ככל שמדובר על הצימוד בין שתי הדוגמאות הראשונות לשתיים האחרונות. מעשי הרצח של שמואלי מצד אחד, ושל כל כך הרבה אזרחים ערבים חפים מפשע מצד שני, נעשו על-ידי בני עוולה. אנשים שאין אלוהים בליבם. החרדים שאינם מתגייסים, לעומת זאת, הם אנשים טובים. אנשים שרובם בוודאי אנשים ערכיים בחיי היומיום שלהם, ורק השקפת העולם שלהם היא שגורמת להם לחשוש מהשירות הצבאי כגורם כמעט ודאי לחילון. וקציני צה"ל מן הדוגמא הרביעית הם בוודאי אנשים טובים ומסורים. אנשים שחלקם מסכנים לאורך שנים את חייהם, וחלק אחר שלהם, זה שאינו קרבי, עדיין עושה לילות כימים במאבק להגנת המדינה.
אבל המכנה המשותף אינו בצד הפוגע, אלא בצד הנפגע. הצד של מדינת ישראל, חייליה ואזרחיה. וכאן קשה דווקא שלא לראות את המשותף: מדינת ישראל וגופי השלטון שלה, כולם יחד וכל אחד לחוד, נכנעים באופן עקבי לכוחות העומדים מולם, באופן המסכן את עצם עתידה וקיומה של החברה שלנו.
מותו של שמואלי מצמרר כל כך לא רק בגלל חיוכו הצנוע, הנוגע ללב; גם לא רק בגלל העובדה שהוא לא מת מייד, אלא הביא מדינה שלמה לעקוב במשך תשעה ימים אחרי ההתפתחויות במצבו; להתפלל עם משפחתו שיצליח איכשהו, בדרך נס, לצאת מן הפגיעה האנושה ולחיות חיים שיש בהם משמעות. הסיבה העיקרית לזעזוע הגדול מן המוות הזה היא שהוא כל כך מיותר. כל כך יכול היה להימנע. אם רק היה מישהו דואג לזכור שחרך ירי שנועד כדי שחיילינו יוכלו לירות לעבר פורעים פלסטינים המאיימים לפרוץ את גדר הגבול יכול לשמש גם לירי מהצד השני. ובעיקר, אם הגורמים האחראים לכך היו דואגים שמחבלים פלסטינים לא יוכלו כלל להתקרב את הגדר באופן שיאפשר הוצאה להורג של לוחם ישראלי באמצעות ירי מטווח אפס בראשו. הכשלון הזה הוא, בין היתר, גם תולדה של פחד גדול מדי מהתגובה הצבועה של הקהילה הבינלאומית, לו הייתה ישראל נוהגת כמו כל מדינה סבירה אחרת, והודפת את ההמונים הקמים עליה עוד לפני שהגיעו אל הגדר.
גם גל הרציחות במגזר הערבי הוא תולדה של חידלון הרשויות. לפני כן צריך לומר שהוא קודם כל כשלון של החברה הערבית עצמה: זו שבה קיימת התרבות של התמודדות עם סכסוכים בין משפחות באמצעות ירי הדדי, ותרבות של נקמת דם אינסופית, ותרבות של רצח על כבוד המשפחה, שבה נשים אינן חופשיות לבחור את דרכן ואת אהבתן. הכשלון הזה רשום קודם כל על שמם של המנהיגים הדתיים, הפוליטיקאים, המחנכים, העיתונאים, וכל שאר אנשי המגזר הערבי החושבים שלהיות איש ציבור הוא תואר שנועד רק להקנות לבעליו מעמד וכוח. אבל אחרי כל אלה, הוא גם כשלון צורב של רשויות אכיפת החוק בישראל, ובעיקר של המשטרה ומערכת המשפט. שתי המערכות האלה לא השכילו ליצור מול התכונות הקשות של התרבות הערבית קיר ברזל של מניעה וענישה. אדרבה, לפחות לגבי המשטרה יש יותר מדי עדויות וטענות שבמשך השנים היא החלה בעצמה לפחד מעימותים חזיתיים עם עולם הפשע הערבי, ולא נאבקה בתופעת הנשק הבלתי חוקי הנאסף במגזר כשעוד הייתה קטנה.
להבדיל, גם הכניעה לסחטנות החרדית היא תופעה הדרגתית מתמשכת. עד 1977 היה מספר המשתחררים משירות צבאי לטובת לימודים בישיבה מוגבל למכסה שנתית בת כמה מאות אנשים. הקואליציה הראשונה שבנה מנחם בגין עם המפלגות החרדיות היא ששחררה את השד מן הבקבוק, ואפשרה לכל מי שמצהיר שתורתו אומנותו להיפטר מגיוס, או לעשות אותו בגיל מבוגר, באופן מקוצר שאיננו מאפשר שום הסתמכות על אותם חיילים כחלק מהכוח הלוחם. הכניעה לדרישות רבות נוספות של הפוליטיקאים החרדים הלכה והבהירה להם שלפחות כל עוד מפלגות הימין בשלטון, מובטח להם שכמעט כל דרישותיהם ייענו. משום כך, גם כאשר המדינה כבר איננה יכולה לשאת את ממדי האבטלה מרצון של הציבור החרדי, היא עדיין מוכרחה להסכים לקיומו, הן בשל כוחם הפוליטי של החרדים והן מחשש שהם בכל מקרה יסרבו פקודה, ואף אחד לא יוכל להכניס את כולם לבתי הכלא.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, קציני צה"ל העושים לילות כימים להגנת המדינה ראויים באמת לכל הוקרה. אבל אין פירוש הדבר שהם ראויים לכל תגמול כספי שעולה על דעת הקצונה הגבוהה של צה"ל, בלי להתחשב בשאר צרכיה המרובים של המדינה. הקצינים האלה כבר זוכים ממילא לאפשרות לצאת לפנסיה כבר בגיל 42, ולהתחיל קריירה שנייה ומתגמלת במקביל לכך שכספי הפנסיה ממשיכים להעשיר את חשבון הבנק מדי חודש. בעבר נשמעו טענות רבות ומוצדקות על כך שההטבה הגדולה הזו משולמת לא רק ללוחמים קרביים, לגביהם היא לגמרי מוצדקת (מה גם שלוחמים כאלה באמת לא יכולים לצאת לפנסיה בגיל 67, כמקובל), אלא גם לרבבות קציני משרדים, שככל שעבודתם בוודאי חשובה בכל זאת היא אינה שונה באופייה היומיומי מעבודתו של אזרח בתפקיד מקביל. ואם לא די בהטבות האלה, הרי כבר שנים רבות שהתמסדה לה בחשאי תוספת אותה קבע הרמטכ"ל עצמו לקצינים השונים. במקום להגיב לעתירת בג"ץ כנגד ההטבה הזו בבקשת סליחה על עצם קיומה, דאגה מערכת הבטחון למסד אותה באופן רשמי במסגרת התקציב.
יש כאן גם סתירה פנימית: מצד אחד, קובלים אנשי המערכת על כך שהציבור אינו מספיק מוקיר את עבודתם המסורה של הקצינים. ומצד שני הם פועלים בהתנהגותם, שאינה מתחשבת בצרכי שאר המערכות החשובות שלנו (בריאות, חינוך, רווחה, ועוד), באופן שבאמת גורם לפגיעה קשה בהוקרה הזו. גם אין זה סביר שאת המדיניות בתחום הזה יקבעו אנשי מערכת הבטחון עצמה, הנוגעים בדבר, בלי להתחשב בעמדתם של האחראים לכלכלתה של ישראל.
המכנה המשותף בין כל הדוגמאות שהבאנו, ועוד רבות אחרות שניתן היה להביא, צריך להדאיג אותנו מאוד. כמעט בכל התחומים המרכזיים של חיינו, מערכות השלטון סובלות מחולשה איומה. אין בהן כוח להתמודד עם האתגרים העומדים לפניהן, והן מעדיפות כניעה, כמעט ללא קרב, כדי למנוע את הצורך בקרב. זה לא ילך להן. כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל אחרי החלטתו של נוויל צ'מברליין לוותר לגרמניה הנאצית על הפלישה לאוסטריה וסיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה: "היה עליכם לבחור בין חרפה ומלחמה. בחרתם בחרפה, אך מן המלחמה לא תימלטו".
הכניעה היא תמיד מדיניות מסוכנת, משום שהיא רק מגדילה את תאבונו של הגורם הסוחט. בסופו של דבר המאבק יהיה חייב להתקיים, אבל הוא יבוא בתנאים קשים בהרבה, שגם יקטינו את הסיכוי לנצח. לכן חובה לנהל את כל המאבקים הללו, ודומיהם, בעודם באיבם.
