בימים האחרונים אני מנסה להבין מה עובר על מערכת הביטחון ועל ממשלת ישראל: שר הביטחון נוסע לרמאללה באמצע הלילה ומעניק לאבו מאזן הלוואות ומתנות, מחזק את הקשר עם הרשות הפלסטינית ומייצב אותה; בעוטף עזה מכילה ישראל את הטרור הגואה ואחרי ארבעה לילות של תקריות על הגדר, במקום לשלול מעזה הקלות היא בוחרת דווקא להוסיף עליהן. בין היתר, הותרה אתמול כניסת סחורות שבעבר אסור היה להכניס אותן לרצועה כיוון שחמאס השתמש בהן לצורך בניית תשתיות טרור, הותרה כניסת אלפי פועלים נוספים לישראל, ומרחב הדיג חזר ל-15 מייל, שיא של כל הזמנים שנקבע ערב מבצע שומר החומות.
מה עובר על מערכת הביטחון, ומה עובר על הדרג המדיני שמאשר החלטות כאלו? ובכן, להערכתי ישראל וחמאס בדרך לעסקת שבויים.
ככל הנראה, ישראל קיבלה החלטה לשוב אל הליך ההסדרה הכוללת מול חמאס ואף להתקדם בו צעד נוסף, בדיוק כפי שדרש ארגון הטרור רק לפני כמה חודשים. ישראל רוצה קודם כל שקט ארוך טווח. אך זה דבר שיכול להתקיים רק לאחר עסקת החלפת שבויים ונעדרים. הקולות בירושלים השתנו לאחרונה, וההבנה היא שאם ההחלטה היא חתירה לשקט, ניתן לשלם עליו את מחיר שחרור המחבלים.
אולם לשקט כזה יהיו שתי השלכות: הראשונה, מתנה לחמאס בדמות שיקום המונטרי והקלות משמעותיות ברצועת עזה. והשנייה, הענקת היכולת לארגוני הטרור התעצם לקראת העימות הבא, שיבוא במוקדם או במאוחר.
אין אדם בצה"ל, בשב"כ, במוסד, במל"ל או בממשלת ישראל שלא יודע שזה בדיוק מה שיקרה. ובכל זאת נראה שהתפיסה שם היא שהדרך לשקט בעזה, ליציבות אזורית ולרגיעה פוליטית הוא כניעה למספר דרישות של חמאס.
מה המשמעות של כל זה? קודם כל, אם ישוחררו מחבלים חמאס יכול להציג זאת כניצחון עצום. תמיד אמרו שם מעבר לגדר שהתנגדות תביא שחרור מחבלים, שלמחבלים יש עתיד במזרח התיכון וכי העונש שהם מקבלים בבית המשפט הוא זמני. בנוסף ואולי חשוב מכל, עם התגבור וההקלות שיקבלו בעזה, במלחמה הבאה לא ישגרו 4,500 רקטות ב-11 יום, אלא הרבה יותר מזה.
