בימין הישראלי גילו באיחור רב את נתן אלתרמן. ימים רבים אחרי מותו התחילו לצטט שם בשקיקה פוליטית את "אז אמר השטן", שיר קצר ונטול לחן שכתב המשורר בערוב ימיו, ומיד גנז במגירותיו ("נחרד ממה שהוא עצמו כתב" – כעדות הביוגרף שלו, דן לאור). מילותיו באו חשבון עם אובדן האמון הישראלי בצדקת הדרך לאחר מלחמת ששת הימים. הן השוו את המפקפקים לשטן בכבודו ובעצמו: "אז אמר השטן:/ הנצור הזה איך אוכל לו?/ …ואמר: לא אטול את כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/… רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק".
לאחרונה גיליתי שאלתרמן אינו אבי ההשוואה של הקטגורים המודרניים מבית לשטן. עוד בתחילת המאה נערכה השוואה ספרותית דומה על ידי ז'אן (יונה) פישר, האיש שעל שמו נקרא כפר־יונה. הוא היה יהלומן יהודי מאנטוורפן, שב־1907 ערך ביקור יסודי בארץ ושב ממנה עם יומן מסע כתוב היטב. לפני חודשים אחדים ראה היומן אור ביוזמת נכדו של המחבר, יונה פישר אף הוא, אוצר האומנות הישראלית במוזיאון ישראל. "פלשתינה היום, יומן מסע מאביב 1907", זה שמו המוצלח של הספר (בהוצאת כרמל־ירושלים). כבר בעמוד הראשון הוא ניסח כתב אישום חמור נגד קטני האמונה ברעיון הציוני, מכל המחנות והגלויות.
"
ארץ עברנו תהיה לארץ עתידנו", הביע פישר אופטימיות, אך מיד העיר: "השטן צוחק בלעג. השטן מתאים עצמו תמיד לרוח הזמן. הוא מתלבש לפי צו האופנה, פיו מפיק דברי שנינה ולעתים קרובות הוא איש שיחה מקסים. השטן יודע להלביש את השקר במחלצות האמת, ובימינו הוא לובש לפעמים קפוטה, לפעמים מעיל פראק, לפעמים חולצת פועל, וללא רחם, בקול שלֵו וקר ובפרצוף רוחש רעה ובוז הוא אומר ליהודי החולה, המעונה, המייחל לחיים: 'השאיפה שלך להיעשות חופשי ועצמאי היא אוטופיה, דבר בלתי אפשרי, כמיהה מגוחכת, ילדותית ומטופשת; כפיות טובה כלפי העמים המעניקים לך, ליהודי חסר המולדת, קורת גג. ארץ חלומותיך היא מדבר צייה, ואת גדות תקוותיך מאכלסים המוני פרא שאין לגבור עליהם. כוחות אדירים יידרשו לביצוע המשימה הזאת, אתה אינך מסוגל לה".
כארבעה עשורים מאוחר יותר הצליחה הציונות לגייס כוחות אדירים ולהוכיח שהיא כן מסוגלת לעמוד במשימה. היא גברה על אותם "המוני פרא" וגם על יצרני הפקפוקים והספקות. בארץ ישראל מתגוררים היום יותר יהודים מאשר בחלומותיהם הטובים ביותר של ראשוני הציונים. בן־גוריון, שעלה ארצה שנה לפני הביקור של פישר, השתוקק בקול לארבעה מיליוני יהודים בארץ. היום גרים בה כמעט 6.5 מיליון יהודים, פי עשרה ממספרם כאן בתחילת תש"ח, יותר מפי 100(!) ממספרם בעת ביקור פישר. תל־אביב, שטרם נולדה אז, הפכה לכרך אדיר. גם ראשון־לציון, המתוארת בספר כמושבה קטנטנה על סף קריסה כלכלית. בתוך 111 שנים עקפה פה המציאות את הדמיון. השטן התבדה.
התבדה, אך לא התעייף. הוא כבר לא מנסה לכפור בסיכויי המפעל, כי עם ההצלחה הכבירה קשה להתווכח, אבל עדיין חותר בעוז להשבית את חדוות החיים פה, ואינו חוסך מאמץ כדי להשרות מרה שחורה על העם היושב בציון. בכל דור ודור קמים עלינו אויבינו לכלותנו, ובכל דור ודור אנו קמים על עצמנו בספקותינו וביללותינו. אחת מתוכניות האקטואליה המרכזיות ברדיו הממלכתי, שמתיימרת להנהיג פה סדר יום, מוקדשת כמעט תמיד לדברים הרעים שקורים בארץ, בעיקר לדברים הרעים. גם תוכניות מובילות אחרות נפתחות בדרך כלל בנאום מריר של המגיש, כל יום נאום חדש־ישן.
לפי חלק גדול ממעצבי דעת הקהל פה אנחנו גזענים, מושחתים, ערלי לב ומיזוגנים. הכול רע פה. מוספי השבת בעיתוני האופוזיציה ותוכניות סוף השבוע בטלוויזיה של כולנו מכילים פינת־ריאיון קבועה עם ידוען תורן ששופך את מררתו על מדינת היהודים, ולפעמים אף מגלה בצער מהול בגאווה שילדיו כבר מזמן לא פה. דו"חות עוני מגמתיים הופכים את השגשוג הכלכלי לסוג של מזימה קפיטליסטית. כל שבב של בירוקרטיה ממסדית או עוולה מקומית גורר טענות מתוקשרות נגד "המדינה", בה"א הידיעה, אף שבדור האחרון הממסד קשוב הרבה יותר למצוקות האזרח הקטן והוא גם הרבה פחות בירוקרטי. לפני עשרים שנה עוד היה צריך להמתין שעות במשרדי מס הכנסה כדי לערוך תיאום מס או לברר משהו. היום זה לוקח שעה קלה. אפילו בקופת חולים התור הממוצע התקצר. רק בנתב"ג התורים התארכו, מפני שיש לנו יותר כסף לנפוש בחו"ל. הורינו בקושי יצאו את הארץ, רובנו יוצאים ממנה היום לפחות פעם בשנה. שבוע העבודה שלנו התקצר. יש לנו יותר כסף פנוי ויותר זמן לקיטורים.
טוב, גם אני מתחיל קצת לקטר פה עכשיו, והשבוע איננו זמן קיטורים. יום העצמאות הוא חג הניצחון המזהיר והמתוק של האופטימיות על הספקנות. את האויב החיצוני ניצחנו במהירות יחסית, עם הספקנות זה לקח 70 שנה. היא עדיין לא ממהרת להניף דגל לבן, אבל מתקשה יותר ויותר לסחוף אחריה המונים. סקרי עומק מגלים שלרוב הישראלים טוב פה. הם ממשיכים להתאונן מרוב הרגל, אך בסתר לבם מרוצים. פלשתינה התפתחה היטב ב־111 השנים האחרונות. התגשמה במלואה התפילה שפישר נשא ליד קבר רחל: "רחל אמנו, כל עוד יתייפחו בנייך על קברך, תהיי חייבת לבכות על בנייך… לוואי וימצאו את הכוחות לשוב ולתפוס חזקה על מולדתם, להשתחרר ולפתוח חיים חדשים… לוואי וצלילי השמחה של שחרור היהודים יהדהדו למרחקים וימלאו את קברך".
