ביום הזיכרון לשואה פגשתי ידיד. לשאלת מה נשמע הוא השיב "לא טוב, ברמה הלאומית". הצפירה של היום המחניק הזה, יום השואה, קטעה את השיחה שלנו. אחר כך הבחנתי שהוא פרסם פוסט בפייסבוק. הוא מיואש מהמדינה, אבל ינסה למרות הכול לחגוג עצמאות. זו שיחה קטנה, שמתווספת לכמה מכתבי ייאוש מהמדינה שצצו להם בחודש האחרון ברשתות החברתיות ועל גבי כמה עיתונים לאנשים חושבים יותר או פחות. המדינה יותר מדי דתית בשבילם, יותר מדי משיחית, פחות מדי דמוקרטית וההנהגה משסעת וצינית.
אפשר להסתכל על השיח הזה ולהתעלם. אפשר לגחך ואפשר לשמוח. אני בוחרת לשמוח, כי בתמונה הגדולה השיח הזה הוא שיח של פריווילגים. זכינו שיש לנו מדינה להתייאש ממנה, זכינו שיש לנו דמוקרטיה לבטא את הדעה שלנו, זכינו שיש לנו אפשרות בכלל להתלבט אם אני אוהב את המדינה יותר או פחות. זה שיח, תסלחו לי, שמתקיים עם כפית של כסף בפה.
באופן כללי אני לא מתווכחת עם רגשות, זה דבר מטופש לעשות. גם עם הרגשות של המיואשים אני לא מתווכחת, אבל לטובת הדיון הציבורי, אני מבקשת לענות להם. כי נראה לי שקצת אבדה הפרופורציה. נראה לי שהתייאשתם מהר מדי, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. התייאשתם אולי בגלל פוסט שלא אהבתם של ראש הממשלה, בגלל ריב מטופש (בהחלט מטופש) בין השרה מירי רגב ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בגלל שינוי מדיניות כזה או אחר. אני מחפשת את הפרופורציה בשיח הזה, שיח הייאוש.
אני רוצה לספר למיואשים על כמה אנשים שחטפו על־אמת מהמדינה ועדיין לא מיואשים. הם מבינים שמדינת ישראל יש רק אחת. הם חוגגים עצמאות למרות הכול, ומניפים את הדגל למעלה, בגאווה. חוגגים כי הם מבינים שאנחנו חיים את ההיסטוריה וכותבים אותה בחיים שלנו עצמנו.
ישבתי לאחרונה הרבה עם תושבי נתיב־האבות. עוד כמה חודשים הולכים להרוס להם את הבתים, אלה שהם בנו בעשר אצבעותיהם, אלה שהמדינה שלחה אותם לבנות כדי לתפוס את הגבעות בתקופת הימים האדומים של האינתיפאדה השנייה. הורסים להם את הבית בגלל שטות, באמת שטות, שאפשר היה להסדיר ברגע ובעשיית דין צדק לכל הצדדים. הם אוהבים את המדינה, הם כועסים עליה, אבל מלאים אהבה ותודה. על מה? על זה שהיא קיימת. על זה שהם חלק ממנה. הם יעברו למגורים זמניים וימשיכו להיאבק על הבית, ועדיין – לא ישברו את הכלים. הם יחגגו בלב שלם את יום העצמאות.
תושבי גוש קטיף, אלה שהמדינה עקרה מהבית שלהם והשליכה אותם במחנות פליטים מודרניים. אלה שראו את בתי הכנסת שלהם עולים בלהבות, אלה שמהחממות הפורחות שלהם חמאס בנה בסיסי טרור, שהמשפחות שלהם נשברו בגלל אובדן הבית והרס מפעל חייהם. הם התייאשו מהמדינה? הם ירדו מהארץ? היו כמה קהילות שאיימו שישמיטו את התפילה לשלום המדינה. הם מיעוט ובקושי נשמעים כיום. ראינו דמעות. ראינו חיבוקים. ראינו כעס ומאבק. ראינו ייאוש נקודתי ותפילה בלב, ואלה אנשים שהחיים שלהם באמת נהרסו, פיזית, על ידי מדינת ישראל.
תגידו לי, מיואשים יקרים, אתם חושבים שאני התייאשתי מהמדינה והתאמצתי לחגוג עצמאות כשאופוריית אוסלו פרחה ברחובותינו? כשידעתי שהמשמעות של אוסלו היא גירוש מהבית שלי? כשלא האמנתי לרגע לאשליית השלום כי חוויתי על בשרי איך כל סנטימטר שלום הופך לסנטימטר טרור? כשהאבנים הפכו ליריות? כשההנהגה ה"לא משסעת" לחצה יד לארכי־רוצח ערפאת על מדשאות ירוקות? חגגנו עצמאות בלב מלא שמחה ואהבה. כי כזו יש לנו רק אחת.
אתם חושבים שהמשפחות של נפגעי הטרור שלא מקבלות דין צדק מתייאשות? משפחת זמורה שהמחבל שדקר את אם המשפחה זוכּה לאחרונה מניסיון רצח – היא מתייאשת מהמדינה? לא, היא נלחמת. באהבה ובנחישות. נפגעי טרור שהביטוח הלאומי ממרר את חייהם בבירוקרטיה – הם מתייאשים מהמדינה? הם נלחמים בדמעות. כי לא הכול מושלם, רחוק מזה, אבל אין לנו אחרת.
קחו את ציבור החקלאים. כמה קשה להם בימים האלה. הם מתמודדים עם כוחות השוק ועם הציבור שרוצה הקלה ביוקר המחיה, עומדים מול שחיקה של ערכים כמו עבודת האדמה, מול מחירי מים מאמירים, מול מחסור בידיים עובדות ומול טרור חקלאי שהולם בהם ללא רחם כשהמדינה לא מצליחה – ואולי לא מספיק רוצה – לספק לו מענה ראוי. הם לא חוגגים עצמאות?
אתם חושבים ששפי פז ותושבי דרום תל־אביב לא חוגגים עצמאות? אלה שחיים את תופעת המסתננים לא דרך כותרות בעיתונים אלא דרך פגיעה אמיתית בחיים שלהם, באובדן הביטחון האישי שלהם ושל המשפחה שלהם, אלה שנלחמים על הבית בלי תקציב ובלי תקשורת אוהדת – הם לא מניפים את הדגל? מניפים ועוד איך. מניפים ונלחמים.
מגדלור של מופת
אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, יש מחלוקות לגיטימיות בין מחנות פוליטיים ואידאולוגיים. האהבה שלנו למדינה והשמחה שלנו על 70 שנות קיום עצמאי הן לא רק בתנאי שהדרך הפוליטית שלי היא המנצחת. כל כך טוב פה, בישראל שלנו. אנחנו חיים אולי בתקופה היפה ביותר של יהודים בהיסטוריה. לא ייאמן מה הצלחנו להשיג בשבעים שנות, לא ייאמן כמה הצלחנו לגדול, איזו כלכלה הצלחנו להצמיח פה, איזה מגדלור של מופת הקמנו פה כנגד כל הסיכויים, בג'ונגל של המזרח התיכון הבוער. אנחנו חוגגים השנה 70 שנות קיום עצמאי בארץ שלנו, בארץ שבה קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית.
אין לי כוונה לקרוא לכם חמוצים. זה בסדר להתלונן, רק שתו כוס מים לפני שאתם מתייאשים או "מתאמצים" לחגוג את עצמאותנו. לא תשמעו ממני שהכול מושלם, יש אינספור אתגרים – פנימיים וחיצוניים. לפעמים האתגרים מציפים את המחשבה כמו שיטפון. אבל רגע. תראו מה בנינו פה, ביחד, תחשבו ותראו מה עוד יש לנו לעבור ולאן עוד יש לנו לצעוד, ביחד. בואו.
