בשבת בבוקר התעוררו שמונה מיליון ישראלים לעוד יום של אי־ודאות, שסגר ופתח שבוע של מתח ביטחוני מתיש. לפי טענת הרוסים, בשבוע הזה תקפה ישראל את הבסיס האיראני T-4 ליד חומס. בשבוע הזה התברר כי איראן שלחה לעברנו מל"ט חמוש שנועד לעשות פיגוע, ושסוריה השתמשה בנשק כימי נגד אזרחים בדומא. בסוף השבוע הזה ארה"ב תקפה בסוריה. בין לבין איימה איראן להעניש את ישראל ולהרוס את תל־אביב וחיפה. ברור שחיזבאללה הצטרפה לכל החגיגה, והמנהיג נסראללה חייך מפה לאוזן כשבישר שישראל פתחה חזית ישירה מול איראן.
באותו שבוע ממש רעשה החזית הדרומית שלנו. אלפי פלסטינים שמרגישים במצור צבאו על הגדר בעזה. האירועים הללו הסתיימו בהרוגים ופצועים. ברשתות הופץ סרט שבו רואים חיילים יורים בפלסטיני ליד הגדר בהזדמנות מלחמתית קודמת, מקללים וצוהלים. חמאס המשיך כמובן להתלהם ומנהיגיו מאיימים השבוע כי "14 במאי יהיה יום המרד הגדול".
אנחנו מדברים על שבוע כמעט שגרתי בתולדות העם והמדינה. זה לא המקום להיכנס לשיפוט ערכי ולדון בשאלה אם אפשר היה ליצור כאן מציאות אחרת, טובה יותר. בזה אנחנו עוסקים ומתנצחים כאן בכל שבוע. האירועים בצפון ובדרום הדגישו דווקא את ההישג הגדול של המדינה – שמצליחה לבנות, ליצור ולהתפתח תחת איום קיומי וביטחוני מתמיד ולעתים גם תוך בידוד מדיני לא פשוט. נדמה לי שאין מדינה בעולם שהגיעה למעמדה של ישראל בתנאים כאלה ובסביבה נוראית כזו.
אפשר להעיף מבט חטוף על הגלובוס. מדינות בעולם קורסות בעקבות מלחמות ומעשי איבה שאינם נגמרים. אוכלוסיות שלמות נוטשות מדינות ואזורים מועדים לפורענות לאירופה ולאמריקה, ומגיעות גם לישראל. לפעמים המדינות הללו מתמוטטות ונבנות מחדש. יוגוסלביה התפרקה בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת. מלחמות האזרחים האכזריות שפרצו שם גבו רבע מיליון קורבנות, והביאו לפיצול האוכלוסייה האתנית לכמה מדינות בבלקן.
קשה גם למצוא מדינה בעולם שהצליחה להתפתח לאורך שנים ולשמור על מבנה דמוקרטי תחת איום קיומי. מדינות יוצרות לעצמן מראית עין של איום כזה כדי להתחפר בתוך דיקטטורה מחרידה, כמו צפון קוריאה, אלבניה או איראן. יש מדינות שהצליחו לבנות את עצמן מאפס, בלי איום קיומי, אבל שילמו באורח חיים לא ממש דמוקרטי. סינגפור היא מדינה שהגיעה להישגים גדולים אחרי מלחמת העולם השנייה תחת עריץ נערץ, לי קיו יאנג. אני לא הייתי חי במדינה כזו, שבה השמירה על איכות החיים עולה לפעמים בחיים עצמם (עונש מלקות על יריקה ברחוב, מאסר ממושך על בנייה לא חוקית, שלא לדבר על החזקת 5 גרם מריחואנה).
לי קיו יאנג הגביל את חופש הביטוי של האופוזיציה בארצו, אבל בנה מדינה שנראית כמו גן בוטני. בריאיון ל'ניו־יורק טיימס' נשאל לי מדוע הוא לא מאמץ את נורמות זכויות האדם המקובלות במדינת ישראל, שהייתה מודל לחיקוי בעבורו. לי העניק הסבר מקומם למדי: "ישראל היא מדינה מלוכדת ואם תהיה מלחמה כולם יבואו. סינגפור היא מדינה של פליטים, ולכן הם צריכים נורמות שלטון אחרות", כך אמר.
קושי, לא סבל
ישראל היא מדינה לא נורמלית שמגיעה להישגים לא נורמליים. זה הפרדוקס הגדול. במדינה נורמלית, ורוב המדינות בעולם הן כאלה, איש לא מכיר את שמו של שר הביטחון. יש מדינות שאין בממשלה שלהן שר כזה. במדינות נורמליות, לעומת זאת, כולם מכירים את שר האוצר, שר הפנים או את השר לאיכות הסביבה. במדינות נורמליות אין תקציב ביטחון. תארו לכם לאן היינו מגיעים בלי ביטחון ובלי תקציב ביטחון.
וזהו באמת אחד הדיונים ההיפותטיים, אבל המרתקים, שאנחנו מנהלים לאורך השנים: מה היה קורה אילו. נניח שהיו לוקחים ומניחים אותנו בחבל ארץ שלו בדרום אמריקה, כפי שרצה לעשות הברון הירש. נניח, לחלופין, שהמזרח התיכון היה מתנהל כמו מדינות סקנדינביה. במקרה כזה, אומרים האופטימיים, הייתה המדינה היהודית הופכת למדינה העשירה והמתקדמת בעולם, בפער עצום ממדינות המערב האחרות. הרי גם עכשיו אנחנו עוקפים מדינות באירופה בהכנסה לנפש. הפסימיים מבטיחים שהיינו מכלים את עצמנו במדינה אוטופית שכזו. המלחמות הפנימיות היו מחליפות את החיצוניות. לעולם היו ויהיו בינינו התנצחויות וריב אחים.
רבים מהאנשים שעזבו את ישראל לאורך השנים וחיים בחו"ל חיפשו חיים שקטים יותר. סביר להניח שהם מצאו הרבה יותר שלווה באפ־סטייט ניו־יורק, מיאמי, לוס־אנג'לס או סידני. אי אפשר להאשים אותם. לא כולם עומדים במתח הנוראי הזה ובחרדה שעולה לנו בבריאות. ישראלי שחי בקנברה קם כל בוקר לכותרות ראשיות על מזג האוויר. יש רבים שמרוצים, אבל יש לי חבר ישראלי שחי בניו־ג'רזי ומעודכן בחדשות מישראל הרבה יותר ממני. אין לו מושג מה קורה באמריקה. זו הדרך שבה הוא שומר על תחושת השייכות שלו. גם זה בסדר, להיות מעורב בחיינו, אבל מרחוק.
אבל אנחנו כאן, והשאלה היא למה. לעתים קרובות אני מוצא את עצמי מביט בתמונה שתלויה לי מעל המכתבה. התמונה היא משלהי 1946. סבתא שלי, שרה, הגיעה אז לארץ מדמשק עם בתה ובנה מרדכי ועליזה. קודם לכן שלחה לארץ את בעלה יוסף, את בתה רחל (אמי) ואת בנה הקטן דוד, שהיה בן 13 בלבד. המשפחה התאחדה במעברת אוהלים ליד רמת־גן של היום, לשם הגיעה סבתא שרה. התמונה הזו צולמה אחרי שהיא נשדדה בלילה באלימות במעברה, וכל כספה נגנב.
אני רואה בתמונה הזו שמחה. תמימות ושמחה. אני לא מזהה בה סבל, למרות דרך החתחתים שעברו בני המשפחה בדרכם לארץ, אחרי שגנבו את הגבול, אף על פי שנטשו בית יפה בסמטת הפרחים בחארת אל־יהוד בדמשק, ואף שנשארו כמעט חסרי כול ולימים התקיימו בקושי. היו להם כל הסיבות להתלונן, אבל לא שמעתי מילה אחת של ביקורת. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", נהג סבי לצטט מהמקורות. אולי אפשר למצוא כאן את הסוד להישרדות שדיברנו עליה.
מילת הקסם היא "תחושה". ההרגשה שאתה נמצא במקום שלך מול הזיכרונות שאתה מביא ממקום אחר, שלא תמיד הם נעימים. הרצון שלך להקים את מה ששייך לך ולפתח אותו. כל אחד מאיתנו מכיר את ההרגשה הזמנית והלא מחייבת בדירה שכורה מול בית שקנינו בעמל רב, ושאותו אנחנו מטפחים ושומרים עליו מכל משמר. זה בדיוק העניין – התחושה שמחזיקה אותנו כאן. גם התמונה המשפחתית הזו משדרת תחושת שייכות כזו, שאין לה שיעור
