שנת תשפ"א הייתה משמעותית מאוד למצבה של ישראל במזרח התיכון. תחילתה ב"הסכמי אברהם" שהביאו לנורמליזציה עם המדינות המשפיעות ביותר במזרח התיכון של היום, מדובר במשהו שונה לחלוטין וטוב בהרבה מהשלום הקר שעשו מצרים וירדן עם ישראל.
בינתיים ממשיכים ההסכמים להתקיים, שגרירי האמירויות ובחריין הגיעו לישראל, ההסכמים מתרחבים והם כוללים כיום את מרוקו, ואת סודאן שמדשדשת מאחור בקצב איטי. סעודיה קיבלה "רגליים קרות" והיא משדרת ריחוק מישראל, כנראה בגלל איומים איראניים כשמנגד היא מקבלת כתף קרה מצד ארה"ב בטענות הקשורות לפרשת ח'אשוקג'י. הסיבה האמיתית, העמוקה, היא הרצון של ממשל ביידן להתקדם לקראת פשרה עם המשטר האיראני על אפן וחמתן של סעודיה וישראל.
התקדמות היחסים של ישראל עם מרוקו היא דרמטית. נכון שכבר שנים רבות יכולים ישראלים, כולל כאלו שאינם מעולי מרוקו או מצאצאיהם, לבקר במרוקו וליצור שם קשרים כלכליים, אבל עד תשפ"א היו אלה על בסיס פרטי. השנה שודרגו היחסים בין המדינות לרמה של נורמליזציה מלאה. כאן צריך להדגיש שיש במרוקו מגמה תודעתית הממצבת את הממלכה כמדינה אפריקנית עם קשר רופף לעולם הערבי, ומגמה זו מקלה על נירמול היחסים עם ישראל. באופן משתמע, ישראל תומכת בשליטה המרוקנית על הסהרה המערבית, כנראה מתוך הבנה בשתיקה בין שתי המדינות שבתמורה מרוקו לא תעיק יותר מידי על ישראל בעניין שליטתה בירושלים, ביהודה ובשומרון.
התחלפות הממשלה בישראל השיבה במעט את הסומק ללחיי היחסים בין ישראל וירדן, שכן עבדאללה מלך ירדן חש יותר נוח להידבר עם ראש הממשלה הנוכחי ושריו, הנתפסים כפחות דומיננטיים מנתניהו ששידר אבהות ואדנות כלפי מלך ירדן. יחסו של נתניהו לעבדאללה נבע מהמטריה הביטחונית שישראל העניקה לירדן לאורך ארבע השנים שדאע"ש איים על גבולותיה ועל היציבות הפנימית בה. יחס אדנותי זה הביא את המלך לאי חידוש חכירת השטחים בנהריים ובצופר. ראש הממשלה נפתלי בנט, שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ יאיר לפיד מתייחסים לעבדאללה ולבית המלוכה שלו מנקודת מבט של שותפות, ומקבלים ממנו יחס טוב יותר.
מצרים שקועה עד צוואר בבעיה קיומית קשה, סכר "התקומה" שבונה אתיופיה על הנילוס הכחול ועלול לצמצם באופן משמעותי את זרימת המים למדינות שבמורד הנילוס, דרום סודאן, סודאן ומצרים. אווירת המשבר בין מצרים ואתיופיה הולכת ומתגברת ויש אפילו מי ששומע את תופי המלחמה בין שתי המדינות. בשלב זה המתח בין מצרים ואתיופיה מתבטא במילים ובנאומים. נשיא מצרים, עבד אלפתאח א-סיסי, מחפש דרכים לרכך את המכה. הוא לא מחפש מלחמות במרחק אלף קילומטרים מגבולו ולכן, בשנה האחרונה הוא מתעניין מעט מאוד בישראל ואילולי המתח בין ישראל ועזה הוא היה כמעט שוכח ממנה.
סוריה שוקעת יותר ויותר אל תוך מצב שבו רוסיה ואיראן שולטות על שטחים נרחבים ממנה. איראן מתייצבת בשטח במרחק קטן בהרבה מזה שישראל הסכימה עליו. מדיניות ההבלגה הרוסית על תקיפות ישראליות בשטח סוריה בזמן נתניהו התחלפה בהתנגדות כמעט מוחלטת להתקפות ישראליות בזמן בנט. הסיבות הן שילוב של המרכיב האישי (יחסי פוטין-נתניהו) עם הפוליטי: כשאיראן מתחזקת בזכות המדיניות האמריקנית היא יכולה להיות השותף הלגיטימי של רוסיה בייצוב המערכת הסורית, גם אם ישראל חשה מאוימת.
ארה"ב החליפה נשיא, והממשל כיום מנסה לשפר את יחסיו עם איראן, למרות שכל אנשי הנשיא יודעים היטב מהו התפקיד ההרסני שממלאת איראן ברבות ממדינות המזרח התיכון ומהי מידת אחריותה לשפיכות הדמים המתמשכת בתימן, בעיראק ובסוריה. הם מודעים לסכנה הנשקפת למערב כולו, לא רק לישראל, מהתוכנית הגרעינית הצבאית האיראנית, שבצירוף עם תוכנית הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים של איראן היא מציבה את מדינת האיתוללות כסכנה ברורה ומיידית לשלום וליציבות בעולם.
בנוסף, הממשל האמריקני החדש מודע היטב גם לנזק הרב שאיראן מסבה לתחבורה הימית הבינלאומית. זו הסיבה לתמרון האמריקני שנערך השבוע בים הערבי יחד עם מדינות נוספות כאיתות ברור לאיראן. עם כל זאת, לא חדלים מאמצי ממשל ביידן להרגיע את האיראנים ולפייס אותם, הן בהסרה הדרגתית של הסנקציות הכלכליות והן בהמשך המו"מ בווינה על החזרה להסכם הגרעין משנת 2015. האיראנים מצדם מקשיחים את עמדתם, מעלים את אחוזי העשרת האורניום לרמה שאין בה שימוש אזרחי וממנים למשרת נשיא, אדם שידיו מגואלות בדמם של אלפי איראנים שכל פשעם היה שדעתם על המשטר הייתה שונה משלו.
ההתנהלות של ממשל ביידן מול איראן מקרינה חולשה, הססנות ופייסנות, ואלו אינן תכונות המסייעות לארה"ב לשאת ולתת עם האיראנים באופן אפקטיבי. האיראנים, אבות תרבות הבזאר, יודעים היטב איך לתעל את עמיתיהם למו"מ לעמדות הנוחות להם, והממשל הדמוקרטי "הרך" מכיל את הבעיה והולך איתה קדימה.
ההתנהלות האמריקנית הבעייתית הודגמה גם בעניין האפגני. עשרים שנה אחרי פלישת צבאות המערב בראשות ארה"ב למדינה, הטאליבן חוזר לשלוט בה. שהפעם עומד מולו סניף ח'ורסאן של "המדינה האסלאמית" הנלחם בשלטון הטאליבן באפקטיביות מעוררת השתאות. בימים אלו של שלהי השנה מתחיל המערב להתייחס לטאליבן כאל הפתרון, אחרי שבמשך עשרים וחמש השנים האחרונות הוא היה הבעיה.
השתלטות הטאליבן על דקה, בירת אפגניסטן, מפיחה רוח במפרשי כל מוסלמי הרוצה לראות את ניצחון האסלאם על הנצרות, ניצחון האמונה על הכפירה, ניצחון המסורת על הליברליזם וניצחון הצניעות על המתירנות.
הג'יהאד – "ההשתדלות המאומצת" – ניצח את מכונת המלחמה האימתנית של ארה"ב, עד כדי כך שהיום עומדים לרשות הג'יהאד האפגני אלפים רבים של כלי נשק, מאות כלי רכב קרביים, מטוסים, מסוקים ומה לא, והכול תוצרת ארה"ב. את התפוגגותה המהירה של תקוות ארה"ב להקים צבא אפגני ראינו ב-15 באוגוסט. ככל הנראה הנשק האמריקני הרב שהושאר באפגניסטן לשם כך, ישווק לכל רחבי העולם, ישמש נאמנה את לוחמי הג'יהאד ויכוון נגד ארה"ב, אירופה, ישראל וכל "אויבי האסלאם" האחרים.
ללא ספק, שינוי הממשל בארה"ב והתקפלות הצבא האמריקני מזירות המזרח התיכון הביאו שינוי גדול באווירה באזור. המורל עולה בקרב הג'יהאדיסטים, הן השיעים הפועלים באיראן ושלוחותיה, והן הסונים המגבירים את פעילותם בעזה, בסוריה ובאפגניסטן. אווירת החולשה האמריקנית גורמת להגברת הרדיקליזם נגד המדינות במזרח התיכון המזוהות עם ארה"ב ובראשן ישראל וסעודיה.
הג'יהאד נגד ישראל הרים שוב את ראשו בחודש מאי השנה כשחברו יחדיו ג'יהאדיסטים מהמגזר הערבי בישראל, חמאס בעזה וחבריהם בירושלים. הם קיבלו עידוד מהאווירה הבינלאומית, מהמשבר הפוליטי בישראל, מטילי חמאס ששוגרו לישראל ומההסתה של חמאס בעניין ירושלים, ופרצו לרחובות הערים המעורבות לזרוע הרג והרס בקרב שכניהם היהודים. משטרת ישראל עמדה ברבים מהאירועים חסרת אונים מול עוצמת הג'יהאד ואף החרימה נשק מיהודים להגנה עצמית כדי לפייס את הג'יהאדיסטים התוקפנים. משהו רע מאוד שהיה חבוי במעמקי התודעה פרץ אל פני השטח ופגע קשות ביחסי יהודים ערבים בישראל, והדברים נמשכים עד היום הזה. כוחות הביטחון של ישראל חייבים לפעול ולהיערך לגלים הבאים של הג'יהאד כדי לחסלם בעודם בעריסה. תקציבים, פיתוח ורצון טוב כלפי הג'יהאדיסטים, גדולים ככל שיהיו, לא ישכנעו אותם לקבל את ישראל כמדינת העם היהודי. הניסיון הישראלי מוכיח את ההיפך. השכלה (עזמי בשארה שכיוון את טילי חיזבאללה הוא פרופסור) ופיתוח כלכלי (יעקוב אבו אלקיעאן שריגל לטובת איראן הוא מיליונר) לא בהכרח גורמים לרבים במגזר האסלאמי לקבל את מדינת היהודים כמדינה בעלת זכות קיום. יש רק שתי דרכים לשכנע אותם לוותר זמנית על הג'יהאד: תקופה ארוכה בין כתלי הכלא וכרטיס טיסה חד כיווני.
האווירה הקשה במזרח התיכון מעורבת באופטימיות זהירה: ממשל ביידן טרם חזר להסכם הגרעין ויש סיכוי שהעקשנות האיראנית תביא את ביידן להכרה שעדיף לארה"ב לא לשוב להסכם. הפיאסקו בבריחה האמריקנית מקאבול לעיני כל העולם מרתיעה את ביידן מכישלון נוסף, הפעם עם איראן, ולכן ניתן להניח שהוא ישמור מולה על עמדה קשוחה לפחות לזמן מה. ביידן נכנס בקרוב לשנה השנייה של כהונתו, שנה שייערכו בה בחירות לחלק ממושבי בית הנבחרים. הוא לא רוצה שהמפלגה הדמוקרטית תאבד מושבים ולכן הוא חש שהוא חייב לשפר את ההתנהלות של הממשל מול אתגרים חיצוניים. מכאן יש להניח שמדיניותו תהיה מחוברת למציאות יותר מבשנה הנוכחית.
לסיכום, ניתן לומר שבשנת תשפ"א האתגרים המדיניים והביטחוניים, החיצוניים והפנימיים התגברו, במקביל לשיפור יחסי החוץ של ישראל עם מדינות ערביות חשובות ומשפיעות דוגמת איחוד האמירויות ובחריין. הצפי לתשפ"ב הוא שאתגרים אלו יתגברו, במקביל לעובדה שממשלת ישראל הנוכחית מסתמכת על קואליציה הכוללת את התנועה האסלאמית ונתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. חופש הפעולה של ממשלה כזו מוגבל, וייתכן שהיא אף תנקוט צעדים מסוכנים כמו התנתקות ביהודה ושומרון, רק כדי להשביע את רצון המפלגות הערביות ולשמר את הקואליציה.
שכני ישראל מבינים את מצבה הפוליטי, שכל שר בממשלתה נוקט מדיניות משל עצמו מה שמעודד מאוד את שונאי ישראל ואויביה, בחוץ ובפנים, ועידוד זה מוסיף לאתגרי הביטחון שישראל תיאלץ להתמודד איתם בתשפ"ב.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
