זו הזדמנות טובה כדי להפריך את אחד הקשקושים הגדולים של עידן הקורונה, לפיו לא ניתן לחסן אדם בניגוד לרצונו. מתנגדי החיסונים טוענים לזכות כל אדם על גופו. בפועל, בחיי היומיום, אזרחים במדינות דמוקרטיות מוסרים למדינה מנדט על גופם כאשר הנסיבות מצדיקות זאת, ובעיקר כשהנסיבות קריטיות לקיום החברה והמדינה.
כשמדינת ישראל מגייסת אדם לצבא היא הופכת אותו ל"רכוש צה"ל" למשך זמן שירותו ואף מחסנת אותו כחלק משרשרת החיול. לא רק שהמדינה שולחת אותו למשימות מסכנות חיים, אלא שהאזרח המגויס עצמו נשבע להקריב את חייו אם הדבר נדרש לשם השגתן. אפילו את הכיתוב על המצבה, אם חלילה יפול בקרב, המדינה תקבע עבורו. ובאיזו זכות מבצע פרמדיק החייאה באדם שניסה להתאבד, האינו שולל בכך את זכותו של אותו אדם על חייו? ובאיזו חוצפה קובע רופא לחבר אדם חולה לאינפוזיה, כלום אינו לוקח בחשבון שאולי הפציינט מאמין בריפוי טבעי?
יש שמעדיפים לטפל בתחלואה באמצעות סגר, אבל ישנן סכנות הטמונות בצעד זה: בדידות יתר, דיכאון יתר, אכילת יתר והשמנת יתר. אז האם חיסונים הם פגיעה באוטונומיה של אדם על גופו וסגר לא?
כך גם לגבי איסור צריכת סמים קשים, חיפוש גופני (מגנומטרי או פיזי) בכניסה למוסדות ציבוריים, חובת חבישת קסדה ברכב דו־גלגלי וחוקי תעבורה שונים. כל הדוגמאות הנ"ל – העוסקות בביטחון המדינה, בריאות הציבור, הצלת חיים ומניעת פשיעה – עונות להגדרת המצבים בהם זכויות הפרט נדחקות לטובת קיום והמשכיות החברה.
איש אינו שש לוותר על חלק מזכויותיו כשם שאיש אינו מעוניין לסכן את עצמו או לצמצם את מרחב הפרטיות שלו. אך באותה מידה משמעות היותו של האדם "יצור חברתי" היא שללא קיום מסגרת חברתית וללא השגת יעדים קבוצתיים, אין זכויות פרט, אין אוטונומיה לפרט ולמעשה אין פרט.
לא בכדי התקבצו בני האדם לחברה הבנויה על אדנים של זהות משותפת וערכים משותפים, הלא היא מדינת הלאום, בשל פוטנציאל סולידריות גבוה יותר בין מרכיביה. אולטרה-ליברלים בימינו מייחסים למושגים המזוהים עם זהות משותפת – כגון מדינת הלאום או שמרנות – נטיות לדיכוי הפרט, גיוסו לצורכי הכלל או ניתוקו מהאוניברסליוּת. אבל אין סתירה בין שמרנות וליברליזם אלא השלמה; איזון בין זכויות וחובות; סינרגיה של חירויות שהקבוצה מתחייבת לשמר עבור הפרט ומחויבות של הפרט לקבוצה. לאחר אלפי שנים של היסטוריה פוליטית מתועדת, ובמיוחד כ-250 שנות היסטוריה פוליטית מודרנית, למדנו כי המדינות שנבנו על בסיס השמרנות-הליברלית הן שהבטיחו את מרב הזכויות, השגשוג וההגנה לאזרחיהן. אמת היא כי הליברליזם מבקש להבטיח ולקדם את זכויותיהם של יחידים, אולם אמת שלמה יותר היא שהליברליזם מבקש להבטיח ולקדם את זכויותיהם של יחידים החיים יחד במסגרת חברתית ומחויבים גם לה מרצונם.
הנחת יסוד זו היא העומדת בבסיס האמנה החברתית. נהוג להניח שהאמנה החברתית היא חוזה בין בני חורין לבין מי שהם מבקשים להמליך עליהם כשליט. זהו מרכיב חשוב, אך לא היחידי ואף לא המשמעותי. לפני הכול, האמנה החברתית היא חוזה בין בני אדם לבין עצמם. לשם קיום המסגרת החברתית, אותם יחידים מוכנים, מתוך בחירה, לוותר על חלק מזכויותיהם. רק לאחר שהתגבשו לחברה סביב זהות וערכים הם יכולים לעבור לשלב הפוליטי של התהליך, קרי המלכת שלטון ועיגון ההסדרים הרצויים בחוקים.
במשך דורות עסקו פילוסופים בשאלת "השלטון הטוב". בין היתר נשאלו השאלות הגדולות על אופן הבטחת זכויות האדם, מניעת דיכוי והגבלת השלטון. רק לאחרונה החלו להתבהר השלכותיו המפרקות של הליברליזם האינדיבידואליסטי הרדיקלי, זה המנותק מהקשרו החברתי והלאומי המקדש זכויות מוחלטות של הפרט (או של תתי-קבוצות).
מצופה ממדינה שמתהדרת בליברליזם שתשקול היטב אם נדרשת פגיעה בזכות כלשהי, ואם כן, באיזה אופן ועד איזה טווח. למשל, האם אין ברירה אלא לחייב אזרחים להתחסן או להימנע מכך אך לחייב אותם להציג בדיקות שבועיות. או שמא הפתרון הוא הטלת סנקציות והרחקת המתנגדים ממתחמי ציבור ("תו ירוק") כדי למנוע תחלואה גורפת וקריסת הכלכלה בעקבותיה. מהבחינה הזו המדינה השמרנית־ליברלית צריכה להתנהל כשחקן שחמט מחושב המתמרן בין מגבלות נתונות לתנאים משתנים. לעומת זאת, ליברטריאנים מחד ופרוגרסיבים מאידך מבקשים להגיע להכרעה באמצעות פיזור כלי המשחק לעזאזל וניפוץ הלוח על השולחן.
הדוגלים בתיאוריות הללו הרגילו אותנו, בהתמדה ובתחכום אינטלקטואלי, לראות בחוקים פועל יוצא של "מקור חיצוני" בצורת שלטון מנוכר בעל אינטרסים זרים. בניגוד לאמנה החברתית, הם משכיחים מאיתנו שמקור החוקים בדמוקרטיה הוא במגבלות שהטלנו אנו, האזרחים, על עצמנו בהתאם לערכינו, באמצעות השלטון שאנחנו בחרנו ולאחר שקיימנו שיח בינינו לבין השלטון ובינינו לבין עצמנו.
כך עברנו ממצב של חברה בה יש מקום לאינדיבידואל לממש את עצמו, לפסאודו־חברה של אטומים מופרדים ומבודדים. הליברליזם החד־ממדי מסביר את ההתנהלות שמכבידה על התמודדות עם הקורונה – מהשמטת המסכות ועד התנפלות האמוק על נתב"ג. נובעות ממנו גם רעות חולות נוספות בחברה הישראלית: הפקקים, בולמוס רכישת הנדל"ן במרכז הארץ והצרכנות האובססיבית גם במחיר של זיהום הסביבה.
קחו למשל את הנעשה במערכת החינוך הממלכתי. הערך אותו מבקשת החברה לקיים הוא חינוך הנוער באמצעות הקניית ידע וערכים. "חוק זכויות התלמיד" אמור לשמור על כבודו וזכויותיו של התלמיד במעלה הדרך, אלא שבמצבים רבים מדי רעיון זכויות התלמיד מחליף את המהות ומנטרל את התהליך החינוכי. ברבים מהמקרים הרעיון הפך תירוץ בידי התלמידים, הוריהם והמערכת הבית־ספרית לביטול תורה ולאיון הצורך בחובה כלשהי, לא כל שכן חובת לימוד. הרעיון של עיגון והבטחת זכויות התלמיד הפך לליברליזם תלוש, החי חיים משל עצמו ומרחף בחלל.
קל לבוא בטענות למתנגדי החיסונים אבל בשלב זה כבר ברור שהתגברות על הקורונה מחייבת שילוב של חיסונים עם משמעת אזרחית איתנה. מגמות קיצוניות של אינדיבידואליזם וניהיליזם ניכרות היטב ומכרסמות במאמץ הלאומי. היו שקראו במהלך ההתמודדות עם המגפה לחוזה חדש בין האזרחים והשלטון. כפי שזה נראה אנו זקוקים יותר לחוזה חדש עם עצמנו.
