בחודשים האחרונים אני נמשך כמו עש לטקסטים של מתנגדי החיסונים. את אלו שעדיין לא חסמתי אני קורא באובססיביות. לא הטיעונים עצמם הם שמרתקים אותי. בשנה וחצי האחרונות, שנדמות לפעמים כמו קורס ארוך וסיוטי במיוחד בסטטיסטיקה ואפידימיולוגיה, רכשתי די ידע כדי לדעת שמכל בחינה עניינית מדובר בהבלים. מה שמרתק אותי זה הפער הבלתי נתפס ביני ובינם. שוב ושוב אני מנסה לחדור אל נקודת המבט ששותפים לה אנשים רבים כל כך, שנראה כאילו הצליחו איכשהו להחמיץ את המהפכה המדעית.
מתנגדי החיסונים הם בעיניי התופעה התרבותית המשמעותית ביותר של שנת תשפ"א, ואחד האתגרים הכי גדולים של שנת תשפ"ב. לא מדובר בתופעה שנוצרה השנה יש מאין. אפשר למצוא קריקטורות נגד חיסונים לאבעבועות שחורות כבר מן המאה ה־19. אבל ההתגברות שלה לכדי תופעה רחבה ועיקשת, ששאר החברה עומדת מולה חסרת אונים, היא פרי העשורים האחרונים. ממש ערב פרוץ הקורונה הכריזו עליה ארגוני הבריאות העולמיים כאחת הסכנות הגדולות לעתיד האנושות.
כמה מילות גנאי נכתבו על מתנגדי החיסונים. ראש הממשלה השווה אותם לטרוריסטים שמסתובבים עם תת־מקלע ויורים ברחובות; ברחבי העולם הם מכונים בשם "קובידיוטים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אבל כשהחבורה הזו אוספת אליה עוד רב מוערך ועוד איש רוח מרכזי, או כשחבר טוב עם שכל ישר־לכאורה מצטרף אל שורותיה, היא מעוררת בי, מלבד הביקורת, גם צורך דוחק להבין.
יש הסברים סוציולוגיים להתרחבות ההתנגדות לחיסונים: הזמינות של מידע מטעה ברשתות; מיעוט מקרי המוות ממחלות שמאפשר את הזכות להתנגד לחיסונים; אי־אמון ברשויות המוסמכות. אבל האתגר הרוחני והתרבותי שהיא מציבה הוא עמוק ורחב יותר מאשר קבלה של זריקה כזו או אחרת.
בעיניי, השאלה העמוקה שהתנועה הזו שואלת היא מה המקום שלנו כפרטים בעלי ייחודיות בעולם שמתנהל כמכונה משומנת. האם הסידור של האנושות כולה בתוך גרפים מפולחים ("חולים קשה", "א־סימפטומטים") לא דורס את המורכבות של נקודת המבט שלנו? האם מדיניות שמבוססת על גרפים ומחקרים אנונימיים לא מחמיצה את הסיפור האישי הייחודי? והאם תרופה אחת מסונתזת תתאים בדיוק לצורכי הגוף הפרטי שרק אנחנו מכירים?
המושג "חיסון עדר" ממחיש את המתח הזה בצורה נהדרת, כי מנקודת מבט מדעית מדובר בהישג הגדול ביותר שאפשר לדמיין, ואילו מנקודת המבט של מתנגדי החיסונים ההליכה עם העדר היא כינוי הגנאי הנורא מכולם. למעשה, הרבה מאוד מתנגדי חיסונים לא באמת מתנגדים להם באופן גורף, אלא טוענים שזוהי החלטה אישית שכל אדם צריך לקבל על בסיס הקשבה לגוף שלו וייעוץ פרטני. אני לא יודע מה זה בדיוק אומר, אבל הנקודה היא שזה לא החיסון עצמו שמטריד, אלא הגנריות האחידה שהוא מייצג.
בראש השנה, כך אומרת המשנה, כל באי עולם עוברים לפניו "כבני מרון". הפירוש המקובל יותר הוא שהכוונה לגדוד של חיילים, שהא־לוהים סוקר אותם כמפקד. ערכו של מפקד צבאי הוא כערך שיתוף הפעולה המלא של אחרון חייליו. חייל שיחרוג מן השורה יהרוס את המסדר כולו; והמימוש העצמי הכי גדול עבורו הוא להיטמע באופן בלתי מורגש בתוך הכלל. אבל יש בגמרא גם פירוש אחר, שלפיו בני האדם חולפים לפני הא־ל כמו "במעלות בית מרון", גרם מדרגות צר שרק אדם אחד יכול לעבור בו בכל פעם, ואיש אינו נוגע בדינו של חברו כמלוא הנימה. כל אדם, כפי שנהוג להתנסח היום בבוז מסוים, הוא פתית שלג ייחודי שבאותו הרגע עומד לבד־לבד לפני א־לוהיו.
הקורונה תחלוף; ביום מן הימים. עוד יהיה זמן שבו מילים כמו "אקספוננציאלי" ו"מנורמל" יישמעו רק בחדרים אפלוליים של סטטיסטיקאים משעממים. אבל עבודה רבה עוד תידרש כדי לפצח את סודו של ראש השנה. לבנות עולם תרבותי שבו הייחודי והאישי לא סותר את ההשתייכות לציבורי ולכללי. עולם שבו הפרט מקבל הכרה בערכו בלי שהוא צריך למרוד בקהילייה המדעית ולחולל מגפה עולמית.
