איך נזכור בעוד 30 שנה את תשפ"א? בעוד 50 שנה? כנראה כשנת נפילת נתניהו, ראש הממשלה שהאריך ימים על כסאו יותר מכל קודמיו. המעון בבלפור נפרץ בידי אויביו אור ליום ד' בתמוז, 13 ביוני 2021. אחרי תריסר שנים ליד ההגה הוא הוחלף בידי נפתלי בנט, צעיר נמרץ שהצליח למנף את הישגיו הדלים בקלפי לכדי פירמידת שליטה במדינת היהודים.
"תודה לך אדוני ראש הממשלה היוצא, תודה לך על שירות ארוך שנים ועטור הישגים למען מדינת ישראל", פתח בנט את נאום הצגת ממשלתו במחווה מאולצת משהו לקודמו. בספסלי האופוזיציה הגועשים איש לא התפעל. יושבי הספסלים הללו התאמצו לשבש כל מראית עין של חילופי שלטון מסודרים, ולהדק את דימויו של ראש הממשלה החדש כעריק נכלולי שחצה קווים והסגיר לשמאל את מושכות השלטון. "מי בחר בך שאתה אומר תודה?", חתכה אותו ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן מהליכוד, "אתה לא ראש ממשלה של אף אחד".
"גנבת את השלטון", הצטרפה עמיתתה לסיעה מאי גולן. ראש הממשלה החדש התקשה להשלים יותר משני משפטים רצופים. נציגי הממשל היוצא הצליחו לתת פורקן לתסכולם העמוק ולחרונם הנורא, אבל לא למנוע את הדחתם. "ממשלת השינוי והריפוי" זכתה באמון הכנסת, אם אפשר להגדיר כך רוב דחוק של 60 ח"כים. באגף הימני שלה קיוו שבכך ייפתח אצל ה"ביביסטים" תהליך של השלמה נפשית עם רוע הגזרה, ולא הבינו שזוהי רק ההתחלה. ההרעשה הכבדה על בנט נמשכה כל הקיץ ואף הסלימה – בזירה הפוליטית, ברשתות החברתיות, בעיתונות החרדית, בערוצי הימין וביומן הערב של גלי צה"ל.
ולא רק על בנט, אלא גם על אלה מימין שלא זעמו עליו די הצורך, ובכללם כותב שורות אלו, שאחרי הקמת הממשלה המליץ להתפלל להצלחתה, אבל לא לימד עליה סנגוריה רגע אחד לפני כן, ודאי לא הביע תמיכה כלשהי באופן שבו התהוותה. גם ערוץ 7 הואשם בבגידה. אפילו חלוצי אביתר, שבמקום לצאת לקרב אבוד על יישובם הטרי עם הקמת הממשלה החדשה, העדיפו פשרה שתמנע את חורבנו. הם הוצגו כמשתפי פעולה עם השטן. "אתם נותנים לגיטימציה לממשלת השמאל הכי גדולה שהייתה פה אי פעם", ננזף קשות נער הגבעות הוותיק צבי סוכות בידי תושב קיסריה יאיר נתניהו. גם דניאלה וייס תוארה כשמאלנית חדשה.
אוהבי נתניהו מתאמצים לצייר את בנט כבעל מונופול על האסון הפוליטי הכבד שפקד השנה את הימין. לטענתם, נתניהו היה ממשיך לשלוט בארץ לאורך שנים רבות נוספות, אך שיגעון הגדלות של יו"ר ימינה ונכלוליותו הביאו להזזתו מההגאים ולהמלכת השמאל. "הציבור לא ישכח את תרגיל ההונאה הזה", הבטיח נתניהו עצמו בנאומו בכנסת ביום חילופי הגברי.
מי כמו נתניהו יודע שהציבור כן שוכח. הזיכרון הציבורי בוגדני ביותר גם לטווח קצר. אפילו ממרחק של חודשיים־שלושה קשה לשחזר את השתלשלות האירועים המדויקת: כיצד ומתי בדיוק הוגלה הימין לאופוזיציה אחרי תריסר שנות שלטון? מה קדם למה? האמנם הכול בגלל "הונאת המאה" של בנט, כלשון נתניהו? בגלל חובשי הכיפות הסרוגות? ובכן, רגע לפני תשפ"ב, ובמסגרת חשבונות הנפש של ערב ראש השנה, הבה נזכיר נשכחות ונעשה מעט סדר: נפתלי בנט אכן הונה רבים מבוחריו, אבל מהפך תשפ"א הוא אירוע מורכב פי כמה מהאופן הפשטני שבו מציגים אותו אוהבי נתניהו, חלקם בתום לב וחלקם לא כל כך. הטשטוש נוח להם.
נתחיל שנה קודם. ב־17 במאי 2020, שלהי אייר תש"ף, הקים נתניהו יחד עם בני גנץ ועמיר פרץ את ממשלת החילופים הראשונה בישראל. הרעיון המכונן דיבר על הצורך באחדות לנוכח תחלואת הקורונה ונגיף הבחירות, אך עם הצגת הממשלה התברר שמפלגת הציונים הדתיים של נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' נותרה באופוזיציה, עד היום לא ברור באשמת מי בדיוק. בנט חשק בתיק הבריאות, נתניהו התעקש להציע לו את תיק החינוך ונמנע מלהזמין אותו לשאת ולתת בבלפור. המו"מ הקואליציוני התנהל בזום. גם גדעון סער הושאר בחוץ. לזאב אלקין הוענק תיק המים המשפיל. על כחול לבן, לעומת זאת, הורעפו שלל תיקים: הביטחון, החוץ, המשפטים, החקלאות, התקשורת, התיירות, התפוצות, וכמובן ראשות הממשלה בהשהיה של שנה וחצי. נתניהו התחייב חגיגית להעביר את התקציב ואת השלטון "בלי טריקים ושטיקים". אילו עמד בדיבורו היה מכהן כראש ממשלה עד עצם היום הזה, אבל הוא לא עמד. אמינותו, שממילא לא הייתה סימן ההיכר המובהק שלו, ספגה מכה אנושה, מכרעת.
הטריקים והשטיקים התחילו כבר בשבועות הראשונים שלאחר השבעת הממשלה, אשר התבררה חיש קל כזירת התכתשות מתמדת בין שני מרכיביה העיקריים – הליכוד וכחול לבן. נתניהו לא עמד בהתחייבותו להעביר תקציב דו־שנתי. טענתו הייתה שבעידן קורונה אסור לשעבד את כלכלת המדינה לתקציב לא עדכני. אפילו גדולי אוהביו ידעו שמדובר בתירוץ שנועד להעניק לו פתח מילוט חוקי מהסכם החילופים באמצעות פיזור הכנסת והליכה לבחירות.
אחרי ששבר את שיא בן־גוריון בראשות הממשלה, התקשה המנהיג הפנומן לוותר על האחיזה בבלפור. הוא הימר על כך שדווקא בסיבוב בחירות רביעי יצליח להכריע את גוש השמאל וליברמן, ואז לכהן ארבע שנים תמימות כראש ממשלה לא רוטציונית, אולי גם להעביר חוק צרפתי כלשהו שיחסוך לו את הצורך בהמשך משפטו. הסקרים שהאירו לו פנים רק הגדילו את הפיתוי. ערב חנוכה הוא גרר את ישראל לקטטת בחירות חוזרות, והאריך על דעת עצמו ולמען עצמו את התקופה שבה היא נשארה נטולת תקציב קבוע. היום הוא בוודאי מתחרט על כך עמוקות, אולם בערב חנוכה התקשה לכבוש את יצרו.
הכרזת המרד של גדעון סער הייתה המקל הראשון שננעץ בגלגלים. אחר כך באה הפרישה הרועמת של אלקין. נתניהו הגיב במבצע חיסונים מזהיר, אך כשנסגרו הקלפיות התברר שלמרות החיסונים ושאר סגולותיו הבלבדיות, עם ישראל לא העניק לו את 61 המנדטים הנכספים. יחד עם ימינה של בנט הוא קיבל שני מנדטים פחות מאלה שגרף מחנה רק לא ביבי. הרוב היהודי היה בעדו, אבל לא רוב המצביעים. לפיכך המוצא הסביר להישארות הימין בשלטון היה העברת שרביט ההנהגה מנתניהו למישהו אחר בליכוד, כפי שעשה מנחם בגין כשהבין שאינו יכול עוד, וגם בן־גוריון וגולדה כאשר כלתה אליהם הרעה. הם לא גררו את העם לבחירות חדשות, אלא ויתרו על משרתם הרמה לטובת יורש טבעי מבית.
"הצעתי לו שלוש פעמים לוותר על ראשות הממשלה, אני הייתי מצליח להרכיב קואליציה", גילה ישראל כ"ץ לאיילה חסון בשבוע שעבר. קוראי מקור ראשון אולי זוכרים שרעיון דומה הועלה בטור הזה עשרה ימים לאחר הבחירות. "בנקודת הזמן הזו", כתבתי בחול המועד פסח, "ולמעשה כבר למעלה משנתיים, נתניהו אינו מסוגל להקים ממשלה נורמלית בראשותו. באופן טרגי במיוחד הוא אף הפך למכשול היחיד החוצץ בין הימין ובין השלטון. אם רק יודיע היום או בשבוע הבא כי החליט לוותר, בתוך שעה קלה תקום ממשלת ימין יציבה בהנהגת בכיר ליכוד אחר… אכן, כמעט 2 מיליון בוחרים שהצביעו לנתניהו במישרין או בעקיפין (מתוך 4.4 מיליון) יצטערו עמוקות אם הוא יתנהל באופן אלטרואיסטי ויפנה את כסאו. הם יראו בו קורבן דרייפוסי של השמאל ושל מערכת המשפט. אבל אפשר להציע להם ולו פרס תנחומים רב ערך: משרת נשיא המדינה הבא, עם פרישתו הממשמשת ובאה של הנשיא ריבלין" (מקור ראשון, 1.4.21).
כידוע, נתניהו דחה את ההצעה, אף שידע היטב כי אפסיים סיכוייו להרכיב ממשלה. לזמן מה עוד השתעשע ברעיון חסר הסיכוי לקיים בקיץ סבב בחירות לראשות הממשלה בלבד. הלבבות גם הוכשרו לקראת אפשרות של הסתייעות הליכוד במנסור עבאס. "אם השמאל יכול להישען בשביל הצבעה אחת על בל"ד, הימין יכול להישען בשביל הצבעה אחת על רע"ם, ואחרי הקמת הממשלה נראה", צייץ יומיים אחרי הבחירות תומכו הנאמן והמשפיע של נתניהו, שמעון ריקלין. עוד לפני הבחירות אפילו איתמר בן־גביר רמז שהוא בעד (ומיד ספג גינוי חריף מימינה…). גם אבי מעוז תמך.
מי שהוריד את הגרזן על המהלך היה בצלאל סמוטריץ'. הוא לא הסתפק באמירה נחרצת נגדו במוצאי הבחירות. בימים שלאחר מכן טיפס על כל עץ גבוה אפשרי כדי לצעוק אותה משם במלוא גרונו. לכאורה רצה לחשק עצמו מוסרית מפני כל אפשרות של פיתוי או שידול, למעשה חישק את נתניהו. דרגות החופש של מנהיג הליכוד בדרך להקמת ממשלה חדשה צומצמו לאפס. לא רק שנתניהו היה מנוע מלסגור עסקה עם עבאס, הוא גם לא היה יכול להשתמש במו"מ עם עבאס לצורכי לחימה פסיכולוגית בגדעון סער. סמוטריץ', בנחרצותו, שכנע את אנשי תקווה חדשה שאין לנתניהו ממשלה בלעדיהם, וממילא אין לו ממשלה בכלל.
מדוע סמוטריץ' נהג כך? בלי ספק בגלל חששותיו הכנים מפני צירוף מפלגה פרו־פח"עית לקואליציה, אך לא רק בגללם. יו"ר מפלגת הציונות הדתית ניצל את המשבר כדי למנף את מעמדו הפוליטי כמנהיג המגזר ואת דימויו כבכיר נאמני ארץ ישראל בכנסת. היה קשה לחלץ ממנו תשובה סבירה לשאלה המתבקשת: אם אכן ממשלת בנט־לפיד־עבאס היא אסון כבד לארץ ישראל ולעם ישראל, האם לא עדיף כבר לגייס את עבאס לקואליציית ימין, שבה יישאר במיעוט לא מזהיר? איך זה שהמפלגה הכי ימנית בארץ מעדיפה שכל כוחות השמאל ירוכזו במקום אחד – קריית הממשלה?
סמוטריץ' לא היה היחיד שהתבצר במרומי עצים גבוהים. גם גדעון סער התבצר. מפתחות הקואליציה החדשה היו בידיו. לו רק רצה, היה יכול למנוע מעבאס שותפות בכל קואליציה שהיא. אבל בברירה שבין פיוס עם נתניהו להמלכת עבאס העדיף סער את עבאס. כמו החשמונאים המסוכסכים לפני חורבן הבית, הוא בעצם הזמין גורם זר להתערב בסכסוך בין היהודים. גם כשנתניהו הציע לו פומבית לכהן ראשון ברוטציה כראש ממשלה, סער סירב. מעבר לשאיפת הנקם הוא היה משוכנע שאם ייעתר להצעה, נתניהו ישתמש בו כדי לנטרל את סיכויי לפיד להרכיב ממשלה, ויפזר את הכנסת עוד לפני שסער יספיק להחליף אותו; או שאולי סער כן יספיק להחליף, אבל נתניהו ימרר את חייו מתוך הממשלה החדשה וישלוט בה בפועל. לזכותו ייאמר שהיה עקבי. יו"ר תקווה חדשה הבהיר לאורך כל הדרך שלא יישב תחת נתניהו.
נפתלי בנט, לעומת סער, דווקא הביע נכונות עקרונית לשבת בממשלה שנתניהו עומד בראשה. בהודעות ובמסרים שטפטף בחודש הראשון לאחר הבחירות נאמר ש"ימינה תצטרף לכל ממשלת ימין שיקים נתניהו, בהובלתו או בהובלת כל איש ימין אחר בעל יכולת להנהיג את הממשלה". אחרי שהנשיא ריבלין הטיל בחירוק שן על נתניהו את משימת הרכבת הממשלה, בנט ונתניהו אף נפגשו סוף סוף בבלפור. דוברי ימינה דיווחו על שיחות טובות, סביבת רה"מ שידרה מסרים הפוכים.
"בנט דוהר לממשלת שמאל", נטען בעשרות הודעות של הליכוד שבועות רבים לפני שהדבר אכן קרה. בליכוד התלוננו שיו"ר ימינה נמנע מלהיכנס איתם למו"מ קואליציוני פרטני, מכיוון שהפרטים לא מעניינים אותו, ושהוא רק רוצה להרוויח זמן, עד שיאזלו ימי המנדט שנתניהו קיבל מריבלין. ברור שלא חשדו בכשרים. בנט, מי שכבר הצליח פעם להעפיל ללשכת שר הביטחון על גבי שלושה מנדטים בלבד, העריך עכשיו ששבעה מנדטים יאפשרו לו להתמנות לראש ממשלה. הוא קיווה שזו תהיה ממשלת ימין, אבל עוד לפני הבחירות שקל אפשרות לחבור לשמאל, לדבריו כדי למנוע בחירות חמישיות. ערב הבחירות אמנם אמר ש"לעולם ובשום תנאי לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד", אך מי שהתיר לנתניהו לחזר אחרי עבאס ולהשאיר את חאן אל־אחמר על כנו, אולי התיר נדרים גם לבנט. רוב הזמן יו"ר ימינה פסח על שתי הסעיפים. בעצם, גם היום.
ב־5 במאי, כ"ג באייר, העביר ריבלין את המנדט מנתניהו ליאיר לפיד, בין השאר מכיוון שהליכוד והציונות הדתית נמנעו מלהמליץ על בנט. ועדיין, נשארה בידי הימין אפשרות להקים ממשלה במקרה (הסביר) שבו לפיד ייכשל, המנדט יועבר לכנסת, והימין יתייצב במלוא 65 ח"כיו סביב מועמדותו של בכיר ליכוד שאינו נתניהו; ישראל כ"ץ למשל, יולי אדלשטיין, ניר ברקת או יריב לוין. אילו נעתר נתניהו להעברת שלטון מסודרת כזאת בתוך המפלגה, בנט היה חייב להצטרף, כי לא הייתה נשארת לו אמתלה שלא להצטרף. גם סער היה מצטרף במקרה כזה. אבל נתניהו לא שחרר. לאורך כל הדרך הוא נמנע מלהציע רוטציה לבכיר ליכוד אחר, ומכאן אפשר להסיק שהוא חתר לבחירות חמישיות. פשוט היה לו קל יותר להציע רוטציה לבנט או לסער, ולזגזג לקלפי רגע לפני השבעת ממשלתם, מאשר לשטות באופן דומה בבכיר ליכוד אחר. אגב, בשבועות האחרונים פורסם שהוא מציע לגנץ ראשות ממשלה לארבע שנים, אם יבריז עכשיו לבנט וללפיד. למה אף פעם הוא לא מציע לליכודניק אחר?
לפיד, מצדו, שקד בינתיים על תפירת הרוטציה עם בנט. תחילה סגר הסכמים עם שותפיו הטבעיים בתל־אביב ובנוקדים, ובהמשך גם עם שותפיו הפחות טבעיים. בנט וסער כבר היו קרובים מאוד לסגירה איתו, למרות הנטישה של עמיחי שיקלי, כשלפתע פרצה מלחמה. ערביי ישראל הכריזו על מרד חדש. ב־13 במאי בישר בנט לאומה כי "לנוכח מצב החירום בערים המעורבות" הוא "מוריד מהפרק" את ממשלת השינוי, כיוון ש"ממשלת שינוי בהרכב המתוכנן לא תוכל להתמודד. דרוש כוח, הכנסת צבא ומעצרים. דברים שאי אפשר לעשות כשנשענים על מנסור עבאס".
בליכוד, בלשון המעטה, לא נפלו על כתפי יו"ר ימינה החוזר בתשובה. אפילו לעגו לו. הסבירו שגם איילת שקד התמרדה נגדו, בנט גמור, ולכן אין עוד צורך לחזר אחריו יותר מדי, ואף אפשר להשפיל אותו. במקום לנצל את הזמן למו"מ מואץ ולריכוך של גדעון סער, בוזבז זמן יקר על המתנת שווא לעריקים מתקווה חדשה. במפלגת הציונות הדתית טוענים עד היום בלהט שהיו שני עריקים ביד, אבל עובדה שהם לא באו בסוף. בנט התהפך שוב, חתם עם לפיד, ונעשה לראש ממשלה.
אגב, סמוטריץ' היה יכול למנוע לפחות את אסון הצטרפות עבאס לקואליציית השינוי והריפוי באמצעות הצטרפות מפלגתו שלו אליה. בנט הציע לו זאת שוב ושוב, אבל ההצעה נדחתה בטענה שהליכודניקים בפריפריה לעולם לא יסלחו לחובשי הכיפות הסרוגות אם גם סמוטריץ' יחבור לבנט וללפיד. זו טענה כבדת משקל, שמסבירה גם מדוע מפלגת הציונות הדתית נמנעה בעקביות מלקרוא לנתניהו לוותר על כיסאו. סמוטריץ' חשש מהליכודניקים, בכירי הליכוד חששו מנתניהו, וכך אבד לימין השלטון למרות הרוב הסוחף שלו בכנסת. בשורה התחתונה: עקשנות סער, חמדנות בנט, אנוכיות נתניהו וגאוות סמוטריץ' הדיחו את הימין לאופוזיציה, מי יודע לכמה שנים ומה יהיה המחיר האידיאולוגי.
בניגוד להתחייבות של בנט, הממשלה החדשה אינה "עשר מעלות ימינה" מקודמתה, ממש לא. בינתיים היא סתם ממשלה שהבטיחה המון דברים וטרם קיימה. אפילו את מפלס השנאה הפנימית לא הצליחה להנמיך. מעריצי נתניהו נוהגים בה בדיוק כפי ששונאי נתניהו נהגו בו עצמו עד לנפילתו, בחימה שפוכה, בחרפות ובגידופים, לפעמים גם בהפקרות (עיין ערך חוק האזרחות). השינוי המלבב היחיד הקיץ נרשם דווקא בתקשורת: לפני המהפך היא חשפה בעיקר את ציפורניה, כעת היא מבליטה את הפן הרומנטי שלה. מאז ניצחון רבין בבחירות 92' לא זכורה הארת פנים עיתונאית כזאת לראשי ממשלה.
