אוסקר וויילד המליץ לכל אדם לסלוח לאויביו, וגם הסביר למה: "זה מוציא אותם מדעתם". לא בטוח שזה הנימוק הכי טוב, אך בכל מקרה נדמה לי שאנשים כבר לא מתעניינים כל כך בסליחה הקלאסית. בדקתי בגוגל, וראיתי שהביטוי "סלחתי לעצמי" נפוץ ברשת פי חמישים מהביטוי "סלחתי לו", ופי עשרים וחמישה מ"הוא סלח לי". מתברר שאנשים ממעטים לבקש סליחה מאחרים, ממעטים עוד יותר לסלוח להם, ומרבים מאוד לסלוח לעצמם.
יש כאלו שבאמת סובלים מרגשות אשם קיצוניים וחולניים, וצריכים להפסיק להתעלל בעצמם. אך נדמה לי שזה אינו המקרה השכיח. שיטוט ברשת מלמד שאנשים סולחים לעצמם בעיקר על שני דברים: על שלא עמדו בציפיות מוגזמות שציפו מעצמם, ועל שלא היו מספיק נאמנים לקול הפנימי שלהם. לשתי הסליחות הללו יש מכנה משותף: שתיהן מניחות שאני הוא האלוהים.
הגרסה הראשונה אומרת שציפיתי מעצמי להיות גיבור־על מיתולוגי, ואז נוכחתי לדעת שאינני כזה. מיד מיהרתי למחול לעצמי, ובזה השתדרגתי בכל זאת למעלה מיתולוגית, כי השגתי את כוח העל המופלא של הסליחה העצמית הגואלת. הגרסה השנייה אומרת שאני הוא אלוהים ואני הוא נביאו, ולכן אם לא האזנתי לקול הפנימי שלי הרי שמרדתי באלוהים ובנביאו גם יחד. מה טוב שאני גם רחום וחנון, ולכן סולח לעצמי על הכפירה הזו.
בשנות השמונים ראיין הסוציולוג האמריקני רוברט בֶּלה אישה בשם שילָה לארסון. כששאל אותה על תפיסתה הדתית, אמרה שילה בערך כך: "אני מאמינה, אף שאני לא הולכת לשום כנסייה. אני שילה, והאמונה שלי היא שילאיזם. זה הקול הפנימי הקטן שלי. הוא אומר לי לאהוב את עצמי, להיות עדינה עם עצמי, ואני מניחה שגם לדאוג זה לזה". אני חושש ששילאיזם היא הדת הפופולרית ביותר בעולם במאה ה־21. וכשם שמי שמאוהב בעצמו לא יזכה למתחרים, מי שסוגד לעצמו לא מותיר מקום לא־לוהים האמיתי.
מקובל לומר שהכי קשה לסלוח לעצמך, אבל הרושם שלי שונה מעט. קשה לנו מאוד לבקש מחילה אמיתית מאחרים, ולא קל לנו גם לסלוח להם, אבל כלפי עצמנו אנחנו נוטים להיות סלחנים למדי. בדרך כלל, לרוב האנשים הסליחה העצמית אינה מעלל הרואי הדורש משאבי נפש כבירים, אלא מפלט נוח מהצורך לבקש סליחה מאחרים. בסופו של דבר, רוב האנשים שמחים למדי לפנק את עצמם, בין היתר גם בשפע סליחות.
במהלך כהונתו כנשיא ארה"ב, דיבר טראמפ על האפשרות שיעניק לעצמו חנינה מהאשמות שונות שעלו נגדו. לו התממש התרחיש הזה, הנשיא טראמפ היה מעניק חנינה לאזרח דונלד. משפטנים אמריקנים מתווכחים על האפשרות הזו עוד מימי ניקסון, אך ברור שלאוזן הלא משפטנית זה נשמע עקום לגמרי. מחילה צריכה לבוא מבחוץ, מן האחרים. אנחנו חוטאים כשאנו מאבדים קשר עם העולם שבחוץ, שוכחים שיש אנשים שבהם אנחנו עלולים לפגוע, מתעלמים מנורמות מוסריות שמחייבות אותנו, ועושים מה שמתחשק לנו. הסליחה יכולה לבוא רק אחרי ששיקמתי את הקואורדינטות של עולמי המוסרי, אחרי שחזרתי מהמסע הפנימי הכושל שלי אל המציאות, אחרי ששבתי למדוד את עצמי לנוכח אמת המידה הערכית המוחלטת, שאינה תלויה בי.
הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס ידע מהו רוע. במלחמת העולם השנייה לחם בצבא צרפת, וחמש שנים היה כלוא במחנה שבויים נאצי. לימים סיפר שהגרמנים התייחסו אליו ואל חבריו כאל חיות. היה רק אחד שהתייחס אלינו כבני אנוש, סיפר לוינס: כלב משוטט שנקלע למחנה, ושהענקנו לו את השם "בובי". הפילוסוף הגרמני קאנט לימד במאה ה־18 על ערכם המוחלט של בני האדם. עמנואל לוינס התבונן סביבו, והגיע למסקנה שהכלב בובי היה הקאנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית. כשחזר לוינס מהמלחמה, החל לכתוב על הצורך לעמוד מול בני אדם אחרים ולהכיר באחרותם, ובחובה המוסרית שהאחרוּת הזו מטילה עלינו. לוינס היה יהודי שומר מצוות, ואת הא־לוהים הוא ראה כאחר המוחלט. א־לוהים אינו אני, אלא להפך: א־לוהים הוא האחר. הוא אינו נמצא בתוכי, אלא מחוץ לי. ודווקא משום כך אני זקוק לסליחתו.
אדם שסולח לעצמו כמוהו כחולה קורונה שמאס במחלה, ולכן הנפיק לעצמו אישור החלמה חגיגי. זה יכול לחמם את ליבו של החולה, אך לא נראה שזה ירשים את הנגיף. כשאנו אומרים סליחות, לקראת הימים הנוראים, אולי נתחיל בבקשת סליחה מאדון הסליחות, על שמיהרנו מדי לסלוח לעצמנו.
