"שנהיה לראש ולא לזנב", אי אפשר לקרוא את המשפט הזה בפתח תשפ"ב ולא להוסיף סימן שאלה. כיוון שהשנה, ובמיוחד הסיפא שלה, גרמו לי לתהות האם באמת תמיד צריך להיות ראשון. זה התחיל באולימפיאדה, ובפרישתה המתוקשרת של סימון ביילס. אני התרגשתי מהפרישה, היא נגעה לליבי. היא הייתה סטירה לעולם שלם של ערכים גבריים ותקעה בשופר גדול שזעזע את העולם ואמר: אבל מה המחיר. בימים הראשונים הייתי לחלוטין במעמד צד אחד. נואמת בצדקת הצפת הנושא הנפשי, בספורט ובכלל. יורה סיסמאות כמו "צריך לדעת את הגבול בעולם שהסיסמה שלו היא 'לשבור את כל הגבולות'". אבל אז לינוי אשרם זכתה בזהב, ובכיתי שוב וכשהסברתי לילדים מה זו מדליית זהב ואמרתי להם, היא הכי טובה בעולם, בעולם. אי אפשר היה לזייף מורכבות שלא הייתה, כשהיה ברור שאני לחלוטין מעריצה מישהי או מישהו – שהם בוודאות הכי טובים בעולם.
האירוע השני הוא כמובן הפואטיקה הלירית המשובחת "אפס מאמץ" שכתבו נטע ברזילי, סטטיק וג'ורדי. איך עברנו משמות של משוררים שהם אותיות, כמו א"ד גורדון, י"ל פרץ וכמובן י"ל ויטלזון, למשוררים במעמד שם אחד? בכל מקרה, השיר הושמע בלופ כ־2 מיליון פעמים בפקקים לזיליארד הטיולים־שלא־מחייבים־תו־ירוק במשך כל החופש. אני בעיקר שמעתי את הלמות הפטישים של הראש מהמיגרנה אז לא הייתי מרוכזת במילים, אבל שורה אחת תפסה אותי ביום הולדתי והיא השורה: "אל תפחדי שיגידו שנמאסת". הילדים תיקנו אותי שהמילים הן "שנמאס" ואני עניתי להם שמדהים אותי שהם לא למדו איך סוגרים את דלת המקרר עד הסוף, אבל לדייק ברמת האות בשיר הזה – זה כן. אני מפחדת שאני אמאס, אתם יודעים את זה. כשאנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי משהו על העשייה שלי אני אומרת להם: תתפללו שרק יהיו לי רעיונות.
אבל בזמן שהתעמקתי בשיר, הוא גם גרם לי לתהות על צמד המילים "אפס מאמץ". יש איזה דיבור כזה, על נונשלנט, על איך הוא לא מתאמץ. אני על הבמה, מה זה מתאמצת – מאתיים אלף מאמץ. אני צועקת, וקופצת ומתכופפת ואז שוב צועקת. כשאני מעלה סרטון אני כותבת ומלטשת ומשכתבת, ומצלמת ועורכת ושוב מצלמת ושוב עורכת ועוד עורכת.
אז מה נעשה עם המתח הזה, בין הראש והזנב. האם לא הוצאנו את כל נושא המצוינות מפרופורציה? ומנגד, האם לא התחלנו לקדש לא רק את הבינוניות, אלא ממש את הפסיביות? אני זוכרת טורים שכתבתי בהם שאני משחררת שליטה, שאני מתפללת, בתחילת שנה חדשה, שיעזור לי להיכנס למצב "שטיפומט" וקצת, קצת לתת לחיים להוביל. המונח החדש האהוב עליי, שקראתי במאמר של איתן טמיר, הוא "חשיבה חיובית רעילה". חיוביות רעילה היא האמונה שלא משנה כמה המצב חמור – המענה הכי חשוב הוא לשמור על חשיבה חיובית, מעין גישה אולטימטיבית של "וייב חיובי" לחיים. חיוביות רעילה לוקחת את החשיבה החיובית לקיצון, ולא רק מדגישה את חשיבות האופטימיות אלא ממזערת ומתכחשת לכל רגש קשה, שאינו חיובי או משמח. ובקיצור, כפי שניסחו זאת טוב יותר כוורת: "התעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע".
חשיבה חיובית רעילה מאוד נפוצה אצלנו במגזר, שכאמור מלא באנשים חיוביים שמנסים תמיד לראות בעין טובה את הכול. באמת בלי ציניות. אבל כמה "הכול לטובה" ו"בואי ניתן לטבע לעשות את שלו" אחרי הפלה, יכול זוג עוד לספוג? מה עם להסתפק ב"זה באמת, מאוד־מאוד קשה" וזהו. ולסתום, ואולי לא בסדר הזה, מראש לסתום.
אז מה יהיה בערב ראש השנה? לאחל לעצמי להיות לראש, כשאני יודעת שאין אפשרות להגיע לשם בקלאס באפס מאמץ. רק נטע ברזילי יכולה להציל את העולם אחרי השנ"צ, ולא נראה לי שזה מה שהיא עושה. נראה לי שכיוצרת פעילה ונהדרת בזמננו המוח שלה לא מפסיק לחשוב וליצור וללטש ולהצטיין.
אז אולי הפתרון הוא בנון. כן־כן, האות נו"ן. אני לא מתפללת שאהיה לראש אלא שנהיה לראש. וזה תמיד עוזר, לזכור ולהבין שזה פה שנינו, אני והקב"ה. הרצון שלי והעזרה שלו. הכישרון שלי וההכוונה שלו. לבד אין לי כוח להיות ראשונה, כי מה זה ראשונה – בא לי להיות היחידה. אבל איתו זה אחרת, זה להיות בדרך לשם. במסע. זה להרשות לעצמי להתרפק ולהתייאש, ורגע אחר כך לקחת אוויר ולחשב מסלול מחדש. כי זה מושגח ועמוק ועם מטרה.
שתהיה שנה מדהימה לכל קוראיי ולכל בני משפחותיהם. שלא ייגמרו לכם הרעיונות. לעולם.
