כל שנה, כאילו הוא יודע מה התאריך, עץ הרימונים שלנו מוציא פירות כחודשיים לפני החגים. וכמו מדובר בכללי טקס שנכתבו מראש, איה ניגשת אליו ומבקשת לקטוף, ואני עוצרת בעדה ומבהירה לה שהפירות עוד לא בשלים.
כל שנה היא ממררת בבכי שהיא רוצה עכשיו את הרימונים, עכשיו־עכשיו. אבל השנה קרה דבר מוזר – איה זיהתה את הפירות, ואז ניגשה אליי ואמרה: "אמא, יש רימונים על העץ, הם עוד לא מוכנים. עוד מעט הם יבשילו ואז נטעם אותם".
איזה רגע קסום זה היה. הילדה שלי למדה זמנים. הילדה שלי כבר יודעת לחכות. לפני שלוש או ארבע שנים, אם ילד מהגן שלה היה חוגג יומולדת היא ביקשה לחגוג באותו יום, ולא משנה מה התאריך. היום היא יודעת שליומולדת צריך לחכות. וגם ללידה של אמא היא מחכה כבר די הרבה זמן.
בתקשורת, לעומת זאת, פחות מצטיינים בלחכות. השרה מרב מיכאלי מודיעה שהיא יוצאת לנסיעה מסתורית ובקונטרול דורשים תשובות. לאן היא נוסעת? למה דווקא עכשיו? וכשהיא מעלה תמונה עם תינוק בידיים כולם אוכלים את הכובע.
פגשתי אותה פעם באיזה כנס שארגנו בעיתון. רגע לפני שנכנסה למושב שלה הגיע פוליטיקאי אחר, מלווה בפמליה של איזה חמישה־שישה יועצים. מיכאלי לעומתו הגיעה רק עם היועצת שלה וזהו. אמרתי ליועצת שרק אדם שלא סגור על דעתו זקוק לפמליה גדולה.
מיכאלי היא אישה שידועה בדעתנותה, ובכל זאת, כשהבנתי ששינתה את דעתה בנוגע לילודה ולפונדקאות לא שמחתי לאידה. גם לא ראיתי בכך איזו תבוסה אידיאולוגית. חשבתי לעצמי בעיקר איזה נפלאים החיים האלו. אנחנו מגדלים אישיות, מטפחים אידיאולוגיות נוקשות, ופתאום המציאות מכה בנו והופכת לנו את הכול. אישה בת 54 עם דעות מאוד מוצקות על חיי משפחה מוצאת את עצמה פתאום חובקת ילד, איזה דבר נפלא.
אידיאולוגיות משתנות הן דבר מרגש בעיניי. אנשים שנאחזים בעמדה בלתי מתפשרת ולא יודעים להרפות ממנה גם כשהקלפים מאותתים להם על "שנה כיוון" מפחידים אותי הרבה יותר מאלו שמעדכנים מדי פעם את עמדותיהם. אני מסתכלת על טורים שכתבתי בתחילת הדרך, כשהייתי דתל"שית, שנבעו ממקום כל כך צר ואימפולסיבי ומתלהם. איך הייתי מתה שמישהו כבר ימחק אותם מהארכיון. איזה מזל שברגע האמת ידעתי לסגת מהם, ולא נשארתי להצדיק אותם רק כי כבר נכתבו.
בספר ויקרא מתואר מקרה של אדם שמתגלה בביתו צרעת. הוא בא לכהן ומדווח לו "כנגע נראה לי בבית". שואל על זה רש"י מדוע "כנגע", ולא "נגע", ומשיב "שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור". גם חז"ל במסכת ברכות מתווים לנו גישה לחיים שלווים יותר: "למד לשונך לומר: איני יודע".
איננו יודעים. כל כך הרבה דברים איננו יודעים. איננו יודעים אם רומן זדורוב באמת רצח את תאיר ראדה, ואלא אם כן תצוץ ראיה חדשה וחותכת – גם לא נדע לעולם. איננו יודעים האם האידיאולוגיה שאחזנו בה כל השנים לא תתנפץ מול המציאות. איננו יודעים מתי בדיוק יבשיל הרימון על העץ. אנחנו כל כך מנסים לחתור לוודאות, אבל לפעמים היא פשוט לא קיימת. דקארט ביסס את כל הפילוסופיה שלו על הדבר הוודאי היחידי שהצליח למצוא: "אני חושב משמע אני קיים", אבל האמת היא שהחיים מלאים בספקות, והם מאלצים אותנו לא אחת לחיות בתוך מרחב גדול של ספק.
שנת הקורונה השנייה שלנו נפתחת בשורה ארוכה של ספקות. אין לנו מושג אם החיסון השלישי או החמישי יכריעו את הנגיף. אין לנו מושג איך הכי נכון להתנהל. אין לנו מושג מה יעלה בגורלו של המשק, ואנחנו דור עקשן. כמו ילדה קטנה, עומדים מול רימון לא בשל ודורשים אותו כאן ועכשיו, כשהוא תובע מאיתנו להמתין בסבלנות.
בספר של ד"ר סוס, אחד המקומות המבאסים ביותר הוא "המקום לחכות". מין אזור זמן מעצבן שמבטא את כל התקופות בחיים שבהן אין לנו כיוון ברור. זה המקום שבו בילינו רוב הזמן בשנת תשפ"א. היא תבעה מאיתנו לחכות. היא דרשה מאיתנו להמשיך להתנהל בתנאים של חוסר ודאות. היא לימדה אותנו אורך רוח, וצניעות מהי.
לא יכולנו לתכנן כמעט שום דבר בשנה הזאת, וקצת למדנו להרפות. למדנו לא להיות יומרניים. לא לבנות מגדלים גבוהים שאולי יתרסקו. זו הייתה שנה מתישה שעשתה לנו חתיכת שיעור באיפוק. השיעור הזה הוא סיוט לאנשים שמחפשים ודאות בחיים, אבל אם לומדים לשבת במקום המעצבן שבו צריך לחכות, בסוף יוצאים ממנו, ומה אתם יודעים לפעמים מגיעים למקומות נפלאים מאוד.
שנה טובה.
