שלום חברות וחברים, חג שמח ושנה טובה, הרבה זמן לא כתבתי לכם כאן, הייתי צריך את ההפסקה הזאת, אני מקווה שאתם לא כועסים עליי, ואני מקווה שהתגעגעתם אליי לפחות כמו שאני התגעגעתי אליכם! אני לא יודע אם גם אתם נדפקתם מזה שאוגוסט ואלול התערבבו לנו השנה, אוגוסט זה חודש של אבטיחים ובריכות וקרטיבים וילדים בלי גנים וטרמפיסטים מזיעים שעומדים בצומת יהודייה, ואלול זה חודש של רחמים ושל חסד ושל חמלה ושל כיסופים ושל סליחות ושל געגועים חמים, הלו מה נסגר, מה הקשר בין שני החודשים האלה. מה הקשרררר.
אז בתחילת אלול, כשהבנתי, בזכות חברי האהוב מיש ציון, שהחודש המופלא הזה הולך לחמוק לנו מבין הנשמות, החלטתי לעשות מעשה! והזמנתי את כל מי שעוקב אחריי בפייסבוק לשלוח לי סיפורים יפים שמרחיבים את הלב ומרככים את הנשמה, ובתוך שעות ספורות הוצפתי באינספור סיפורים מופלאים ומרגשים, את חלקם גם פרסמתי בפייסבוק זה היה נפלא.
והיה שם, בין עשרות הסיפורים האלוליים שקיבלתי, היה שם סיפור אחד, מתוק מתוק, שקיבלתי מבחורה אחת, ואת הסיפור הזה שמרתי לכאן, לטור של ראש השנה, כי זה סיפור שמתרחש בראש השנה, ומעשה שהיה כך היה. לפני כמה שנים, בבית כנסת אחד גדול וידוע בירושלים, בתפילת ראש השנה, הגיע הזמן לתקוע בשופר. הגבאי של בית הכנסת סימן לבעל התוקע, איש זקן ושמנמן ועייף ומקומט, לעלות לבמה, והאיש נעמד מול דוכן התפילה, והוציא את השופר מהנרתיק הלבן, וקירב את השופר לפה, ועצם את העיניים, והמתין לסימן מהגבאי, וכל בית הכנסת השתתק בחרדה ובאימה, והגבאי קרא בקול – תקיעה! והתוקע נשף בשופר, והוציא ממנו יבבה עלובה, צרודה וחלושה, שבקושי היה אפשר לשמוע. אוי ואבוי. והגבאי ניסה שוב – תקיעה! והתוקע לא וויתר, ושוב נפלט מהשופר שלו צפצוף חלש ועלוב.
ובדיוק אז, דווקא אז, פתאום נשמעת זעקה מעזרת הנשים, רופא! רופא! מתברר שאישה אחת התעלפה, אוי ואבוי, אבל הנה, יש רופאה בקהל! היא ניגשת אליה, ומרימה אותה ומייצבת אותה, ומוציאה אותה מבית הכנסת, ודואגת לה, ולפני שהן יוצאות, הרופאה צועקת בקול – "אפשר להמשיך!" וכולם מבינים שזהו, הסיפור הזה מאחורינו, אפשר לחזור לתקיעת השופר, הפעם האיש הזקן יצליח! הפעם זה יקרה, הפעם יישמע קול שופר גדול. טוווווווו, טוווו טוווו טוווווו, הפעם זה יקרה!
ושוב הגבאי זועק, תקיעה!!!! ושוב האיש הזקן מצמיד את השופר לפה, ועוצם את העיניים, ונושף בכל כוחו, ושוב יוצאות מהשופר יבבות קלושות ועייפות, שבקושי אפשר לשמוע. והקהל מתחיל לצקצק, מה זה, מה יהיה, זה לא רציני, והגבאי מתעקש, שברים תרועה!!! והאיש הזקן ממשיך לחלץ אנחות עלובות, וכמה ילדים עם כיפות מתחילים לצחקק, וכל מיני אנשים מסמנים לגבאי שיש כאן בבית הכנסת תוקעים אחרים, צעירים יותר, שיצליחו לתקוע בשופר כמו שצריך, הם רוצים לשמוע קול שופר, חזק וצלול, שיוציא אותם ידי חובה, שיעיר אותם מתרדמתם. וכל בית הכנסת מתמלא בלחשושים רעים, וכולם מרגישים שכל העסק מתחיל להתפרק, וגם הגבאי הרגיש את זה, וכשהוא הרגיש את זה הוא דפק על הדוכן בכוח, וצעק – שקט! שקט! תהיו בשקט! תנו לו לתקוע! עכשיו שקט!
איייי זה היה רגע בעולם. בית הכנסת השתתק בבת אחת. ובעל התוקע, מיוזע ומושפל, סידר את הטלית, והגבאי המשיך להקריא לו את סדר התקיעות. תקיעה, שברים תרועה, תקיעה, והתקיעות שיצאו לו מהשופר היו תקיעות חלשות, עלובות, רפוסות, צרודות וקלושות, בקושי היה אפשר לשמוע אותן. אבל אז, בדרך לא דרך, מתקיעה לתקיעה, מיבבה ליבבה, קול השופר הסדוק והאומלל הצליח לפתוח את הלבבות של כל המתפללים. זה קרה לאט לאט, פתאום הצליל העלוב הפך לצליל מרגש. פתאום הנהמה הצרודה הפכה לקול א־לוהים חיים.
וככה, במשך כמה דקות, מאות מתפללות ומתפללים הקשיבו בגעגוע גדול, ובלב ניחר, לקול השופר הכי עלוב והכי עצוב והכי חלש והכי מדויק שאי פעם נשמע בעולם. וכשהם הקשיבו לו, הלבבות שלהם גאו, והנשמות שלהם התאחו, והעיניים שלהם התמלאו בדמעות. שכוייח, זה הסיפור.
***
יש לי חבר טוב ואהוב וחכם שמקפיד לאחל לי, בכל פעם שאנחנו נפרדים לשלום – "תהיה חלש יאיר!" בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, אבל היום אני מבין שאין ברכה יפה ומדויקת יותר. אנשים חזקים מדי הם אנשים אומללים ומאמללים. לא צריך לנגוח בחיים האלה כדי לצלוח אותם, לא צריך להכריע את החיים. אפשר גם להפסיד להם, אפשר לקבל אותם בהכנעה. חולשה נתפסת בישראל הלוחמנית והמאצ'ואיסטית כדבר בעייתי ומסוכן, אבל האמת היא שבמקום שבו יש חולשות, אפשר למצוא חמלה, נחמה, אהבה, געגוע ורגש. זה מה שאני מאחל לעצמי, לקראת השנה החדשה. להיות חלש! וזה גם מה שאני מאחל לכם, שנזכה להיות חלשים, כמו שופר מייבב וצרוד. שנזכה להיות חלשים, עד שהלב שלנו ייפקח. שכוייח, שנה טובה ומתוקה.
