התלבטתי הרבה אם לספר את הסיפור של גרשון בגיליון של ראש השנה. כי מצד אחד הוא קרה בראש השנה וקשור מאוד למאורעות החג ומצד שני יש בו משהו לא מספיק "כבד" ואני, מה לעשות, עדיין תופס את ראש השנה כיום כבד ורציני, ואם כבר מספרים בו סיפורים אז שיהיו כבדים ורציניים. בכל זאת יום הדין.
בסוף אמרתי לעצמי שאולי אתייעץ עם גרשון – בעל המעשה בעצמו, ואשאל אותו מה דעתו. אז למרות שלא התראינו שנים ולא דיברנו שנים, ביקשתי מחבר משותף את המספר של גרשון ושלחתי לו הודעה. אהלן גרשון, מה שלומך? כאן עדן אביטבול. אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, אבל למדתי ועד מתחתיך בישיבה גדולה. ובאמת אחרי עשר דקות גרשון שלח בחזרה, הופההההההה. ואז נעלם לרבע שעה. זה היה קצת מוזר אבל אחרי רבע שעה גרשון כתב, בטח זוכר אחי. מה שלומך צדיק? ואני כתבתי לו בחזרה שלומי טוב ב"ה, טוב להשתמע. למרות שאני מוכרח להודות שמשהו בנימה של ההודעות של גרשון היה לי קצת מחשיד. קשה לי להסביר. אז לחצתי על העיגול של התמונה ליד השם של גרשון וראיתי רק צילום של מעיין פסטורלי כזה. לא משהו מסגיר. ואז גרשון פתאום כתב, לגמרייייייי. ואני, שלרגע שכחתי מה כתבתי קודם, קראתי שוב את ההודעה האחרונה ששלחתי ואז על הלגמרי של גרשון החזרתי באימוג'י מחייך וכתבתי לו, תגיד, אתה זוכר את הסיפור שלך עם הרב מושקוביץ (שם בדוי) בראש השנה ההוא? וגרשון פתאום הפסיק להיות מחובר בווטסאפ ולא ענה ואני התחלתי לאכול סרט שאולי סתם זריתי מלח לגרשון על הפצע הזה עם הרב מושקוביץ ואולי עצם זה שהזכרתי לו את זה גרם לו להשתבלל ולא לענות לי, וכעסתי על עצמי, וככה הלכתי לישון. בבוקר שלמחרת ראיתי הודעה מגרשון שנשלחה אליי בשלוש לפנות בוקר. חחחחחח בטח זוכר אחי. והרגשתי אבן יורדת לי מהלב ושאלתי את גרשון, תגיד, זה בסדר מצידך שאכתוב את הסיפור שלך בעיתון? וגרשון כתב, מצווה גדולה אחי! אז הנה הסיפור של גרשון.
לא יודע איך זה ברחבי עולם הישיבות, אבל אצלנו, ראש הישיבה היה קנאי מאוד לזה שבחורים יתפללו את תפילות הימים הנוראים בהיכל הישיבה. גם בשאר ימות השנה הוא היה משתדל לאכוף את זה, אבל לא באדיקות כמו בראש השנה וכיפור. בחגים האלה, היכל בית המדרש היה מפוצץ עד אפס מקום בגלל שרבים מבוגרי הישיבה היו באים להתפלל בו ולהתרפק על המנגינות ועל הקנייטשים של החזן ב"וכל מאמינים". עכשיו. יש בחורים שכל הסיפור הזה באמת מרגש אותם, והם אוהבים להתפלפל על אם החזן עשה את הקנייטש במקום המדויק או פספס את הבית הנכון, ולא אכפת להם להצטופף על ספסלים חורקים. יש כאלה. אבל גם יש כאלה שוואלה, הדבר האחרון שמעניין אותם זה הקנייטשים של החזן והם לא מי־יודע־מה מתרגשים מהמנגינות וכל הצפיפות הזו רק מוציאה אותם מריכוז. יש כאלה. וכזה גם היה גרשון. שחיפש ריגוש מיוחד לתפילות ראש השנה שלו ונסע ל… אומן! אני בטוח שהוא חשב על כל הפרטים וכבר תכנן סיפור כיסוי למקרה שישימו לב שהוא לא היה. ובאמת באחד מימי עשרת ימי תשובה, ראש הישיבה קרא לגרשון למשרד ושאל אותו איפה הוא היה בתפילות ראש השנה. אז גרשון במבט קר אמר לו שסבתא שלו הייתה על ערש דווי וכל המשפחה הייתה לצידה במשך כל החג. ואז הראש ישיבה הסתכל עליו לתוך העיניים ושאל אותו, גרשון, איפה סבתא שלך גרה? וגרשון אמר, פה בירושלים, ברחוב סורוצקין. ואז ראש הישיבה שלף מתחת לשולחן עיתון כלשהו, ופתח אותו והושיט אותו במבט מזרה אימה לגרשון, שראה את עצמו מתנוסס בפרונט של תמונה שצולמה על ידי גוי ימים אחדים קודם לכן בתשליך בגן סופיה שבעיירה אומן.
מה שקרה אחר כך, אני לא באמת יודע. רק זוכר שגרשון עף מהישיבה לתקופה ארוכה, גם על ההיעדרות מתפילות ראש השנה בישיבה, גם על טיסה למקום "נורא" כמו אומן וגם על השקר. אחרי שכתבתי את הסיפור שלחתי את הטיוטה שלו לגרשון והוא בתגובה שאיחרה לבוא שלח לי סלפי שלו. כמעט שלא זיהיתי אותו. שתי פאות עבותות מעטרות את פניו והוא נראה מחייך מאוזן לאוזן. מאחוריו בתמונה אפשר היה לראות את הציון של רבי נחמן מברסלב, ומתחת לתמונה גרשון כתב: התפללתי עליך אצל רבנו שתכתוב טוב אחי חחחחחח שנה טובההההה!
