הנסיעה של בנט לוושינגטון הייתה כל דבר מלבד מעשה מדיני

הריאיון שהעניק נפתלי בנט לניו־יורק טיימס זכה לשבחים מעיתונאים בימין, בעיקר הדתי, שהציגו אותו כמי שעומד על עקרונות הימין. שמא מאחורי אוקיינוס השקרים, הפרות ההבטחות, ההתהפכויות האידאולוגיות והקמת הממשלה הפוסט־ציונית והפוסט־מודרנית ביותר בתולדות ישראל, עדיין מצוי אותו נפתלי "הימין האמיתי" בנט, שחבט בממשלות הליכוד על שמאלניותן?

מלא תקווה ניגשתי לריאיון; אך האכזבה הייתה מרה. שתי נקודות בולטות בו במיוחד. האחת היא שבנט מקפיד, במוצהר, להימצא שמאלה מממשלות הליכוד שתקף בעבר, והשנייה היא שמראייניו יצאו מהפגישה עם זלזול מסוים, והם משדרים לקוראיהם האמריקנים שלא מדובר במנהיג בעל שיעור קומה.

נעבור לנקודה הראשונה, ונפתח בהתיישבות. המראיינים מספרים שבנט "ירחיב התנחלויות". נשמע מבטיח, עד שמתברר שכך הם מכנים את התחייבותו של בנט שיהיה רק "גידול טבעי" ביישובים. למעשה לא הייתה תקופה, כולל בזמן הלחץ של אובמה, שישראל הסכימה לפחות מ"גידול טבעי". דהיינו, בנט מתחייב כעמדת פתיחה, כמקסימום שישראל דורשת מטעמה, על עמדת המינימום ההיסטורית של ישראל מול לחץ מדיני מממשל עוין. הכיצד מי שזעקו "הקפאה" על נוסחת "הגידול הטבעי" בימי נתניהו ואובמה, שמחים בה בתור עמדת הפתיחה של בנט? תמוה הדבר.

ומה באשר לפלסטינים? בנט, מדווחים הכתבים, "שולל הסכם שלום עם הפלסטינים", אלא, הם מוסיפים, הוא גם "לא יקדם את תוכניתו… לספח שטחים נרחבים מהגדה המערבית". "אני מחפש את נקודות הפשרה", מסביר להם בנט על הממשלה, "להתמקד במה שאנחנו מסכימים עליו". בנט, אפוא, מתמקד במה שהוא, זנדברג, עבאס, גולן, וכו' "מסכימים עליו". זו הבשורה לימין? זו נסיגה משאיפותיו. נתניהו ניסה לספח ולא הצליח; בנט מתחייב לא לנסות.

ומה בכל הנוגע לאיראן? גם כאן, אכזבה אסטרטגית עמוקה. בנט מתחייב שוב "לחפש את נקודות ההסכמה" עם האמריקנים, ומבטיח, מספרים המראיינים, שיש לו "גישה חדשה ובונה איך להכיל את תוכנית הגרעין האיראנית". מהי האסטרטגיה של בנט? אפילו מראייניו מציינים שהיא "הייתה יכולה להיאמר מפי נתניהו": בריתות אזוריות נגד איראן, ופעולות חשאיות. אבל האמת היא שבנט, המסונדל בהתחייבויותיו לאמריקנים, לא יוכל בפועל אפילו לחקות את נתניהו. ועוד מעניין לשים לב לכך שבנט כלל לא מצוטט כמתנגד לתוכנית הגרעין, אלה דברי המראיינים.

המרוויח הברור מהנסיעה הוא ביידן. הוא קיבל מבנט, על פי מקורות שונים, לפחות שתי התחייבויות: לקדם עניינים פלסטיניים שונים ולא לתקוף את עסקת הגרעין החדשה

כעת לנקודה השנייה. שוב ושוב מציינים המראיינים שבנט ממשיך למעשה את מדיניות נתניהו, אבל בעוד נתניהו היה "לוחמני יותר", בנט "פייסני". למרבה המבוכה הם אף מציינים שבנט "היה הכי נלהב ומעורב כשדיבר על נושאים טכנוקרטיים", כמו החיסון השלישי. הם לא מפסיקים לרמוז שצילו של נתניהו מרחף מעל ראש הממשלה הרדוף. הריאיון אפילו מסתיים בדיווח על עוזר ששועט פנימה, והם מתבקשים לפנות את החדר. משבר לאומי? לא בדיוק. מדובר בשגיאה של בנט בשמו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל, והעובדה שאימו ציינה שפוליטיקאי אחר התקשר אליה ושלט בפרטים. "שמו של הפוליטיקאי היה בנימין נתניהו" – במילים הללו מסתיים הריאיון.

החלום ושברו

אם כן, המסרים ששותלים המראיינים לאורך הריאיון הם שבנט טכנוקרט, חיקוי של נתניהו, לחוץ, אבל – בשורה לדמוקרטים: הוא מחפש הכרה מהממשל הדמוקרטי, מסונדל בידי השמאל הישראלי, ומתחייב לא לעשות מהלכים משמעותיים. בנט קיווה להצטייר כמנהיג, המראיינים מציירים אותו באופן הפוך.

המסרים הללו אולי עפו מעל לראשי חלק מהקוראים כאן, אבל נראה שנקלטו היטב בממשל האמריקני, ובאו לידי ביטוי מובהק בנסיעה המוזרה של בנט לוושינגטון.

לפני כן, מכיוון שכולם מואשמים היום ב"פוזיציה", נשוב לרגע לפברואר 2020 ולתוכנית הסיפוח שנתניהו נסע למענה בחגיגיות בוושינגטון. נתניהו התקבל בכבוד מלכים, אבל המסע, כידוע, נכשל. כך תיארתי אותו בטורי: "מחדל שאפילו בסטנדרטים השלומיאליים של הממשל הישראלי הוא היסטורי", "מפגן נמהר", "כישלון התיאום עם האמריקנים מהדהד בכמה חזיתות", "כשל התנהלות" עם פוטנציאל ל"בכייה לדורות". כישלון מדיניות הוא כישלון. לא רצוי לייפות אותו ואסור להסתיר אותו.

נשוב לנסיעת בנט. מעט מאוד פעמים בכהונה יוצא לראש ממשלה ישראלי לפגוש את נשיא ארה"ב. זו פסגה מדינית שאין שנייה לחשיבותה. היא מתוכננת היטב, מטרותיה ומהלכה מוגדרים לפרטים, ובזכות בולטותה הגבוהה, ממנפים אותה גם לפגישות עם חברי קונגרס וסנאט, תקשורת, ארגונים שונים, והקהילה היהודית.

הנסיעה של בנט הייתה כל דבר מלבד מעשה מדיני. ממילא באוגוסט וושינגטון הופכת לעיר רפאים, והיה ידוע מראש שהנסיגה המתוכננת מאפגניסטן תאפיל על כל נושא אחר. חשוב יותר: לבנט כלל לא הייתה סיבה מדינית או יעד לאומי לפגישה, שאילצה עיתוי אומלל שכזה.

התוצאה שהתקבלה – בהתאם. פגישה חסרת תכלית וקצרצרה, שלא הייתה כדוגמתה בעבר. במקום שיתייחסו לישראל כמעצמה אזורית, היא התקבלה כמדינת חסות שולית. בוושינגטון, כפי שאמר לי בכיר לשעבר בממשל, "הביקור הזה לא נרשם. אפילו בקהילה היהודית הוא כמעט לא הורגש".

המרוויח הברור מהנסיעה הוא ביידן. הוא קיבל מבנט, על פי מקורות שונים, לפחות שתי התחייבויות: לקדם עניינים פלסטיניים שונים, ולא לתקוף את עסקת הגרעין החדשה. האמריקנים גובים מיד: על רקע ההתחייבויות הללו מתבהרת פגישתו של גנץ עם אבו־מאזן, ומאות המיליונים שמעבירה הממשלה לרשות; וברורה גם הבשורה, שהגיעה מעט אחרי הפגישה, על מינויו של דן שפירו לצוות האמריקני בענייני איראן. שפירו, כזכור, היה השגריר בישראל מטעם אובמה.

את כל זה בנט כבר שילם. אבל בעבור מה? מה הוא הרוויח? ובכן, הדבר היחיד שהוא קיבל הוא הפגישה עצמה. בנט טס לארה"ב בלי מטרה מדינית, אלא עם מטרה פוליטית ואישית. זהו דור הפוליטיקאים החדש שלנו: אמביציוזי, קרייריסטי, ציני, לא אמין, וחסר מחויבות לאומית. בנט נסע כדי לסייע לדימויו וחולשתו הציבוריים בארץ; לכן לא אכפת לו שהטיסה הייתה פארסה, שמעמדה של ישראל נרמס לעיני כול, ושהוא שילם, בעבור פוטו־אופ, במטבע מדיני קשיח ויקר שפוגע באינטרסים הישראליים.

בסופו של דבר זה לא יעזור לבנט; האמת חזקה מהשקר והמציאות חזקה מהיח"צ. בנט משליך ללא תמורה עוצמה מדינית ישראלית יקרה מפז, והמחירים שנשלם על כשלי המדיניות הללו עתידים להיות גבוהים מאוד.