בליל ראש השנה הבעל"ט יתאספו המוני עמך בית ישראל וישוררו את הפיוט "אחות קטנה", שחובר במאה ה־13, הכולל את השורה המפורסמת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". ספר הזוהר, מציע פרשנות מעניינת להבדל שבין ברכות לקללות. בפירוש לפרשת כי תבוא מובאת אגדה המתארת כיצד נתקשו החכמים להסביר את הפער שבין הקללות הקשות שנאמרו מפי משה בספר דברים, לקללות המרוככות יותר שניתנו מפי הגבורה בספר ויקרא. הם כתבו שאילתא וכרכוה על רגל יונה, ושלחו אותה למצוא את רבי שמעון ובנו שהתחבאו ב"מערה במדבר לוד" מפני הרומאים.
רבי שמעון מחליט למתק את הקללות הקשות באמצעות פרשנות. הוא לוקח פסוקים קשים, הופך אותם כמו גרב, ובכך מוציא מהם את העוקץ. אפילו הקללה הקשה ביותר, המבטיחה לחוטאים את כל המכות שלא כתובות בספר התורה כי השפה צרה מלתארן – "גם כל חולי… אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד הישמדך" – הופכת בפרשנות של רבי שמעון לברכה: "יַעֲלֶה לא כתיב, אלא יַעְלֵם", כלומר יעלים. הקללה הקשה הפכה לברכה.
קללות וברכות נתפסות לרוב כמושגים אובייקטיביים. לית מאן דפליג שמיתה משונה מתאונת דרכים או מקורונה שייכת לצד הכאוטי והמערער של הקיום. מנגד, שגשוג ורווחה ב"בני, חיי ומזוני" שייכים לצד המואר של הירח. התעתוע מתחיל באזורים השנויים במחלוקת פוליטית, שם הברכות של צד אחד עשויות להיות הקללות של צד אחר.
כידוע, בית המשפט העליון הישראלי מחולק לשני מחנות שאינם שווים בגדלים. המחנה הקטן דואג לשמירה על זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל. יהודית, כפשוטו, דמוקרטית, במובן של שמירה על קשר בין פסקי הדין לבין הערכים של מחנה הרוב בחברה הישראלית. מולו, המחנה הגדול, דוחף את המדינה לכיוון הערכים הפרוגרסיביים־אוניברסליים. אני בכוונה לא מכנה אותם ליברליים כי השמאל החדש איננו ליברלי, אבל זה נושא לדיון אחר.
תשפ"א הייתה שנה שבה מתח מחנה הרוב בבג"ץ את גבולות הפרשנות התכליתית עד לקצה. קצר המצע מהשתרע ומלחזור על פסקי דין שסוקרו פה במהלך השנה. גם לא כדאי להרוס את עונג השבת של הקוראים בערב ראש השנה. ניגע רק באחרון שבהם, זה שניתן השבוע בקשר לחוק השבות.
האם אלמנה של אדם שלא היה יהודי, אך היה נכד של יהודי, זכאית למעמד עולה מכוח חוק השבות? השאלה הזאת התגלגלה לפתחו של בג"ץ. השופטים יצחק עמית וענת ברון החליטו להרחיב את חוק השבות ולכלול בו גם בני זוג של "זכאי שבות", בניגוד לדעת היחיד של השופט דוד מינץ.
הטקטיקה של שופטי בג"ץ מגולמת בשני עקרונות הפעלה לא כתובים שכרתו השופטים בינם לבין המחוקקים: הראשונה, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. השנייה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. זה בערך מה שקרה השבוע לתיקון הוותיק לחוק השבות, זה שחוקק ב־1970.
שאלה של השקפה
חוק השבות המקורי נועד לעודד עלייה של יהודים לארץ. בעקבות בג"ץ שליט מ־1970, שהורה למשרד הפנים לרשום כיהודים את ילדיו של יהודי מתבולל, חוקקה הכנסת את תיקון 1970 שקבע כי הזכויות הניתנות ליהודי מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
לשון החוק די פשוטה: בת זוג של נכד ליהודי – כן, אלמנה לנכד של יהודי – לא. אחרת אפשר להמשיך את שרשורי הזיקה עד אינסוף. וכך כתב השופט מינץ בדעת מיעוט: "ראש לכול בפרשנות דבר חקיקה, ועל כך אין חולקים, היא לשון החוק… רק אם הלשון סתומה או מתפרשת באופנים שונים, יש לתור אחר תכליתה. אך גם אז, הפרשנות התכליתית אינה כלי דרכו ניתן לאמץ אל תוך החוק משאלות לב. היא אינה אמצעי להעלאת פרשנות המסתדרת עם התוצאה המבוקשת או התכלית הסובייקטיבית הרצויה של הפרשן".
מינץ מסביר שהסעיף כולל שלוש קטגוריות של זכאים לסל קליטה ותעודת זהות: האחת, ילד ונכד של יהודי; השנייה, בן זוג של יהודי; והשלישית, בן זוגו של ילד ושל נכד של יהודי. המעגל אינו מתרחב במקרה של פטירה או של הימנעות מלעלות לישראל, כשמדובר באדם שאין לו זיקה ישירה ליוצר הזכות, אלא יש לו רק זיקה של חיתון לאדם אחר שיש לו זיקה ליהודי יוצר הזכות. היינו זיקה לזיקה.
השופט עמית מפליג בפרשנות תכליתית ומדמה בין העותרת ובין מעשה רות המואבייה. אם היא החליטה שהיא קשורה ליהדות, ההלכה או החוק לא יקבעו לה אחרת
אז מה גרם לשופטים עמית וברון לצאת מידי פשוטו של חוק? הפרשנות. עמית מגדיר את המעגל השני של מי שאינם יהודים, אך זוכים להכרה בזכות הזיקה שלהם ליהודים, כ"זכאי שבות". "איני מקל ראש בכך שהענקת מעמד לאלמנת זכאי שבות מתרחקת מגרעינו הקשה של חוק השבות ומתכליתו הבסיסית – עלייתם של יהודים ארצה", מודה עמית בדבריו.
אז למה להרחיב את החוק? בגלל הזדהותו של עמית עם הפרשנות שהציעה פעם השופטת עדנה ארבל לתיקון לחוק השבות. לדידה, התיקון משנת 1970 הרחיב את מטרתו המקורית של החוק – עידוד עליית יהודים ארצה, והוסיף לו מטרות חדשות: "איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים"; "איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח 'יהודי' בחוק השבות", או במילים מכובסות פחות – להבהיר שההלכה היא לא פקטור בחוק; "עשיית צדק על ידי השוואת הסטטוס של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה יידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי", פירוש – אם חלק מבני משפחה אחת הם יהודים על פי ההלכה וחלק לא, לא צודק להבחין ביניהם; "עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות", והאחרון, התמוה ביותר: "עידוד מי שאינו יהודי על פי ההלכה אך יש לו זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות". מוזר, כי אם הוא לא יהודי, למה צריך למנוע את התבוללותו?
מבחינה פרוגרסיבית, הגדרה עצמית סובייקטיבית תמיד תהיה חזקה יותר מהגדרה עצמית קולקטיבית. האדם האוטונומי, האינדיבידואליסט והחירותי יוצר את עצמו בעצמו, וזכאי להגדיר את עצמו לפני שאחרים יגדירו אותו. לכן עמית מרשה לעצמו להפליג בפרשנות תכליתית ולדמות את העותרת לבג"ץ ל"מעשה רות המואבייה שדבקה בחמותה נעמי ובחרה לעלות עימה לארץ ישראל". אם היא החליטה שהיא קשורה ליהדות, ההלכה או החוק לא יקבעו לה אחרת.
מן הצד השני, לשופט מינץ ברור שחוק השבות הוא חוק לאומי המגן על ערכים קולקטיביים. הוא מתרעם על הוצאת פסוקי מגילת רות מהפרשנות המסורתית, ומצטט את הגמרא ביבמות המוכיחה מהפסוקים שרות עברה הליך גיור מלא. וכך, גם אם החוק ברור ובהיר, הפרשנות תמיד תקבע את המילה האחרונה, ולכן השאלה היחידה הרלוונטית היא מיהו הפרשן, כלומר כיצד ממנים את השופטים. שנה טובה.
