יום חמישי, אפריל 24, 2025 | כ״ו בניסן ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

ותשובה טובה ותפילה שקטה וצדקה כנה מעבירין את רוע הגזרה

יש תרומה שנדרשת במפגיע, בקול, ורומסת דווקא את הנותן; ויש צדקה שנמנית בשקט, מטבע אחר מטבע, ומעבירה את רוע הגזירה 

בלהט חומו של ספטמבר ובעיצומה של עונת המתנות לחג, אבא ואמא היו מוצאים שעת כושר לחמוק מהחנות שלהם ולעלות איתנו לירושלים, כשבדרך לכותל עוצרים בהר המנוחות. קרובי המשפחה הרלוונטיים לבקשת סליחה ומחילה ערב חגי תשרי נקברו בכלל בארגנטינה, אז אימצנו איזו דודה של אבא מדרגה רביעית וקראנו תהילים באזור הצופה לקבר שלה. מנהג ישראל דין הוא, ולא נפסיק לעלות לקברי בני המשפחה בימים הנוראים רק כי אין לנו כאלה.

מתישהו נגמלנו מההרגל המדובר, וגם מהמנהג להיתקע בערב יום הכיפורים בפקקים נטולי מוצא בסמטאות העיר העתיקה, ולהגיע לסעודה מפסקת עצבניים ומיוזעים רגע לפני הצום. הביקורים בכותל התמסדו לתוך לו"ז נוח יותר למשתמש, ולצידם המשכנו לפקוד קברי צדיקים, עם דגש על רחל אמנו ועל האבות והאמהות במערת המכפלה. גם התַנאים קיבלו תשומת לב ראויה – עם הרבה כבוד, אבל בלי סגידה. נוכח היות בני המשפחה כוהנים, הפכו כל הנסיעות האלה ל"טיול קברי צדיקים ואבא מחכה באוטו".

בין עלייה לקברו של רבי מאיר בעל הנס ובין נסיעה מפותלת לעמוקה ("מי מלחיץ? אנחנו כבר בצפון, אז בואו נמשיך עוד 35 קילומטרים צפונה"), עצרנו כמובן גם בתחנת החובה במירון. ושם הגיע השבר. כל ניסיון להשלים תפילה או למלמל באדיקות איזה מזמור לדוד, נתקל בלהקת דבורים חרוצות שמרחפות בין המתפללות ודורשות צדקה. ביקור במקום לאחרונה מלמד שמאז ועד היום, הדברים רק הלכו והחמירו: סוכני־שנור מנהלים נשים צדקניות, מכוונים אותן באיזו פינה לעמוד ואיך להוציא כסף מהמתפללות. אם זה מעורר בכם אסוציאציות של עולם תחתון, זיהיתם נכון את התחושה. לא סידור ולא תהילים; לא מנחה ולא שיר השירים. באת להיתלות בזכויותיו של רשב"י כדי להיפקד בבנים? מה מתבקש יותר מלקטוע את התפילה הזכה שלך בדרישה לסייע לאלמנה עם שמונה ילדים רעבים. הגעת עד הלום מרוסקת מדייטים כושלים, מכוונת נפשך לתפילה לזיווג הגון? זה בדיוק הזמן לצעוק לך באוזן דקלום אוטומטי על "הכנסת כלהההה! לבחורה חסרת אמצעיםםםם!"?

ציון קבריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר הופקר לסחר בכספים. לא, לא רק במסחרה העוטפת את המקום בליל כל הקדושים של ל"ג בעומר. ככה, בחולו של יום, בשעת הדחק. מרוב קדושה אי אפשר אפילו לעמוד בחזרת הש"ץ לקרוא זה לזה ולומר, בלי שיד מושטת דורשת יד אחות.

את יושבת שם בין נשים בוכיות שתפילתן נקטעת פעם אחר פעם, ותוהה מי פה הנזקק באמת – זו שבאה ממרחק, מתחננת למלא את החללים בליבה, או זו שעובדת כאן לפי שעה, מקבלת פקודות מהגבר שצועק אליה מהכניסה: "רבקה! אבל אני אמרתי שאת עומדת בכניסה השנייה ואסתר במסדרון. מה את מתלוננת? אין שם שמש! אני אמרתי שאת בכניסה!". ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין אותך מדעתך.

הרוח שבכסף

אני לא לגמרי בטוחה מה אני חושבת על תפילות ובקשות בקברי צדיקים, אבל אין לי ספק בכוחה של מצוות צדקה, חברתית ורוחנית. אבא ז"ל היה אומר שמשוואת "צדקה תציל ממוות" מתקיימת משום שהמוות מוציא את הרוח מן הגוף הגשמי, ואילו הצדקה מכניסה רוח לכסף – סמל הגשמיות.

בקורה שמעל דלת ההזזה במטבח הבית עמדה שורה ארוכה של קופות צדקה. אמא הייתה מקפידה להניח בהן מטבעות מדי יום, ועוד בונוס מכובד לפני הדלקת נרות, בלי להפלות ביניהן. אבל אני חיבבתי במיוחד את הקופה הצהובה, זו של ישיבת רבי מאיר בעל הנס. לימים התברר, למרבה האכזבה, שמדובר בהכנסות לכולל פולין ירושלים תו"ב (ת"ד 658, אם אתם מתעקשים), ולא לאיזו ישיבת תַנאים מרגשת מול ימה של טבריה, ובכל זאת לקופה הזו היה קסם משלה.

מדי כמה שבועות הגיע אלינו הביתה אדם שאז נראה קשיש כסוף זקן, והיום נדמה שהיה בן גילי הנוכחי בערך. הוא היה מניד ראשו בעדינות לאמא בכניסה לבית, כמי שמכבד אותנו בנוכחותו, ומתיישב בפינת האוכל כשקופת רבי מאיר בעל הנס נפתחת לפניו. או אז אמא הייתה נכנסת למטבח – לבשל או לקרוא תהילים להנאתה – ואני נדרשתי לשמור על השקט ועל כבוד המקום, ולשמור מרחק מהטלוויזיה. במשך מה שנראה היה כשעות ארוכות, ובדיעבד מתוזמן כחצי שעה גג, הוא היה יושב ומונה את המטבעות שהצטברו שם. מטבע אחר מטבע – אגורה או לירה – וגם שטרות של מונטיפיורי היו נערמים מולו, כל אחד בקבוצה משלו. כשהקבוצה גדלה היא הייתה נאספת לשקית אוכל שקופה, נקשרת בגומיית משרד, ונרשמת בדף שורות קצר של מחברת ילדים חומה. בסיום הטקס הייתה נכתבת קבלה, האיש אמר תזכו למצוות, ואני הורשיתי סוף־סוף לחזור לרקוד ולשיר בסלון את מיטב שירי אילנית.

מטבע הדברים הייתי משוכנעת שמדובר ברבי מאיר בכבודו ובעצמו, או לפחות בראש הישיבה שלשמה כינסנו לירה ללירה בקופה הצהובה. לימים, גם השערה זו התבררה כשגויה. ובכל זאת, מדי שנה בימים הנוראים, כשאני נכנסת לאווירת כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, אני נזכרת בקשיש הצעיר הזה. בשקט האינסופי ובפנים החתומות שעה שמנה אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש את כל זכויותינו. ככה, בלי מהומה ובלי לצעוק לתוך האוזן "צדקה! צדקה! צדקה למשפחות נזקקות? גברת, גברת! צדקה!". בלי לדרוש, בלי להביט בעין עקומה. יושב צדיק ומחשב. מצווה של עשר אגורות עם עוד אחת מסוגה. ובערמה אחרת מצווה של לירה שלמה ועוד לירה שלמה. ובצד נערמים השטרות. של מונטיפיורי ושל ויצמן והנה אפילו הרצל אחד. מסה של מעשים טובים שנספרה ונשקלה ודנה אותנו לכף זכות ולשנה טובה. מעשים־מעשים שמגדירים אותנו בצעדים קטנטנים, יומיומיים, עד שמכל אלה יחד יוצאת קבלה. ותשובה טובה ותפילה שקטה וצדקה כנה מעבירין את רוע הגזרה.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.