נגיד את האמת. לוחם מג"ב סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל לא נפל בעת מילוי תפקידו. הוא נפל בעת אי מילוי תפקידנו.
העם שלנו אוהב סיפורי גבורה, וזה מובן. הם מספקים לנו את האמונה שיהיה בסדר: עם שיש לו רועי קליינים, בניה שראלים ועמנואל מורנואים, תמיד תהיה לו תקומה. מישהו יקפוץ על הרימון, מישהו ישכב על הגדר, מישהו יהפוך עולמות כדי שהילדים שלנו יוכלו להירדם בשקט במיטה שלהם, בחדר השינה החמוד והמעוצב בלב הווילה שבג'ונגל. גיבורים מחלישים את הדיסוננס של העם החפץ חיים שנובע מהאמת הכואבת שבלי מתים בדרך אין חיים. אבל מהצד השני של אותה המשוואה בדיוק נמצא חוסר היכולת שלנו להתמודד עם מוות סתמי, מוות בר־מניעה, מוות בלי סיפור הרואי להתרפק עליו, מוות סתם.
ביקרתי עם נועם פתחי בשבעה של משפחת שמואלי בבאר־יעקב. אני לא טוב בשבעות. לא יודע מה להגיד, איך לנחם, איפה לשבת. אפילו בשבעה על אבא שלי לא הייתי משהו. אני רואה מוות מולי ומתכנס פנימה. כשישבתי שבעה על אבא, לא עזבה אותי התחושה (שאני מרגיש עד היום) שזה מוות שלא היה אמור לקרות; שעם כמה פניות אחרות, נכונות יותר, המוות הזה היה נמנע. זו התחושה שאפפה אותי גם בשבעה השבוע.
כשהגעתי ישב יוסי, אבא של בראל, בחוץ, בסוכת אבלים, מוקף אנשים. בקושי הצלחתי להסתכל לו בעיניים. הוא דיבר עם שני אנשים שישבו מולו, ואנחנו התיישבנו ליד. ניסו להלביש הרבה פוליטיקה על האיש הזה בימים האחרונים. כמה אנשים אפילו הרשו לעצמם למתוח ביקורת על שיחתו עם ראש הממשלה. אבל מי ששמע אותו בבאר־יעקב הבין שאת התסכול שלו אי אפשר להכיל. הוא שלח את בנו יחידו להילחם, ולא מצליח להבין למה לא נתנו לו להילחם.
אמו של בראל, ניצה, ישבה שבעה בבית למעלה. היא אישה מרשימה וכועסת. מדברת בהיגיון פשוט של אמא שלקחו את הילד הגיבור שלה בלי לתת לו אפילו סיכוי להילחם בגבורה. באמצע הביקור, כמו במחזה סוריאליסטי הגיע פתאום יונתן פולארד והתיישב מולה. מישהי שישבה בצד לחשה בכאב למישהי אחרת: "זה פולארד, עוד חייל שהפקרנו".
זו הייתה סוכת אבלים "מוסרית" של הצבא "הכי מוסרי בעולם", התחרות שאנחנו מקפידים להתגאות בניצחון בה אף שאין דבר שמסמל אותה יותר מאשר סוכות אבלים מיותרות.
פעם, כשהייתי תמים יותר, אהבתי לצפות בסרטוני יוטיוב שמדברים על מוסריותו של צה"ל. אחד המפורסמים שבהם הוא נאומו הנלהב של קצין בריטי על כך שצבא ההגנה לישראל עושה הכי הרבה בעולם כדי להימנע מפגיעה באזרחים. כיף לשמוע מישהו מעולם אחר מפרגן לך על כמה שאתה מוסרי.
אבל היום, כשאני אב לילדים, שאחד מהם ילבש מדים בעוד 12 שנה בערך, הקולונלים הבריטים הנלהבים לא מרגשים אותי. הקצין הבריטי חוזר אחרי הנאום לצבא ה"לא מוסרי" שלו, שעושה כל מה שצריך כדי להגן על החיילים שלו ולנצח, ואצלנו, חיילים ששירתו לצד בראל אומרים בפה מלא שפשוט אמרו להם להכיל את האירוע. לוחמים עברו הכשרה מטורפת, והם מסוגלים להיטמע בלב אוכלוסיית האויב, אחרי שלמדו את ההתנהגות, השפה והמנהגים שלה – אנשים שבזכותם כולנו מכירים מילים כמו "פאודה" – ובכל זאת ברגע אחד של "מוסר" אומרים להם לשכוח כל מה שלמדו כי שקט, מכילים.
זו הייתה סוכת אבלים "מוסרית" של הצבא "הכי מוסרי בעולם", התחרות שאנחנו מקפידים להתגאות שאנחנו מנצחים בה
אחרי אסון מירון קפצו כולם, ואמרו שהאירוע הזה לא יכול להיגמר בש"ג. שמעון לביא, מפקד מחוז צפון, לקח אחריות על האירוע, וזה לא הספיק. כולם מיהרו לדרוש ועדת חקירה. היה בזה היגיון. ולו בשביל המשפחות שדרשו את זה כדי שיוכלו לנסות לחזור לישון. המקרה של בראל נגמר כנראה בעוד תחקיר צה"לי שקובע שהייתה טעות בהיערכות הכוחות בשטח.
אף אחד לא יבדוק את האווירה, את המנגינה, את העובדה ששכחנו שמדובר באויב שצריך לנצח ולא במוסר שצריך להנציח. נחמן שי, שר בממשלה, אמר בקולו שהתגובה תגיע אבל לא בזמן שראש הממשלה נפתלי בנט נמצא בארה"ב. אם אלה השיקולים, מי מבטיח לנו שהיערכות הכוחות בשטח וההיערכות לאירוע לא לוותה באותה מנגינה בדיוק, שאומרת "חבר'ה, בלי בלגנים עכשיו, תכילו, יש לנו ביקור אצל ביידן על הראש".
אחרי שעה וחצי עזבנו את אוהל השבעה וחזרנו הביתה. פתחי, שיודע לנחם הרבה יותר טוב ממני, ניגש לאב השכול ואמר לו שהמקרה של הבן שלו יכול להיות קו פרשת המים. יוסי ביטל זאת בהינף יד, ואמר שעוד שבוע גג אף אחד לא יזכור את זה והוא יישאר בלי ילד. אמרנו לו שזה לא נכון. עמוק בלב, האם אני מאמין שזה לא נכון? אני לא יכול לומר את זה.
בדרך החוצה פגשנו את ברוך בן־יגאל, אביו של סמ"ר עמית בן־יגאל ז"ל, עוד בן יחיד ש"הלך" בפעולה צבאית. הוא סיפר לי שהמחבל שהרג את בנו באמצעות לוח שיש עתר לבית המשפט בדרישה לפתוח את הקבר ולהוציא את גופתו של עמית כדי להוכיח טענה משפטית. ויש סיכוי שזה יקרה? "במדינה שלנו יש סיכוי לכל דבר, אבל יצטרכו להרוג אותי לפני כן", הוא ענה לי.
כי זה הסיפור שלנו, אם תרצו לזקק אותו – וסליחה שאני מחבר בין הדברים: מדינה שמתעסקת כל כך הרבה שנים באלאור אזריה כי ירה במחבל שלפני רגע דקר חייל, והופכת אותו לסמל הפגיעה במוסר הקדוש של צבא ההגנה לישראל, היא מדינה שהתבלבלה. הקוד המוסרי שלה פגום. היא מעדיפה לשבת שבעה על בניה מאשר לחטוף נזיפות ב־CNN.
תהיו בריאים ותשמרו על עצמכם, בכל מחיר, גם אם לא נותנים לכם.
