הדירה הראשונה שלי בירושלים, שהייתה הדירה הראשונה שלי שלא הייתה שייכת להורים או לאגודת השירות לאומי, הייתה די מכוערת. היא הייתה ממוקמת היטב במרכז העיר וחלקתי אותה עם שלוש סטודנטיות אחרות. החדרים היו קטנים וגם אותם חלקנו, המטבח היה מתפקד אבל ישן, הסלון היה קטן וריקני ומדי פעם חלפו בו מקקים. לאף אחת מאיתנו זה לא ממש הפריע. היינו צעירות וכולנו הסתכלנו על הדירה הזו כמקום זמני, כמעט פרוזדור בדרך לחיים האמיתיים שלנו.
כמעט שנתיים הייתי בדירה הזו עד שהרגשתי מחנק יומיומי בדירה. הייתי מנסה להימנע מלהגיע אליה בסוף היום, נוסעת להורים או לחברות. ערב אחד ישבתי עם אחת השותפות, ברכי, והיא אמרה שנמאס לה מהמקום הזה, שהיא צריכה יותר מרחב, שהיא רוצה להיות במקום שהוא בית ולא תחנת מעבר. המילים שלה עזרו לי להבין את הקושי שלי יותר טוב ובאותו ערב החלטנו שנעבור יחד לדירה אחרת, יפה יותר, ביתית יותר.
המעבר הזה סימן אצלי מעבר לתפיסה חדשה על החיים שלי, שהחיים קורים עכשיו. אם קודם חייתי בציפייה והמתנה למשהו אחר שצריך לבוא, כלומר זוגיות או נישואים, בתפיסה החדשה אני לא ממתינה לעתיד כדי לחיות. אני עושה את זה עכשיו.
עברתי מאז הרבה דירות והתמקצעתי בלחיות את החיים שלי ברמות הכי גבוהות. הדירה שלי יפה ומרווחת, על הקיר תלויות תמונות והרהיטים מאיקאה ולא מאתר אגורה או יד2. אני מטיילת לבד או עם חברות לעיתים קרובות, הולכת לטיפול ומפנקת את עצמי בכל מה שטוב. לפעמים החיים האלו הם כאלה טובים שאני נבהלת.
באחת מהדירות היפות ישבתי על הספה בחדר שלי עם יובל לפני הרבה שנים כשעוד היינו בקשר. הוא צחק על זה שיש לי מדף שלם לפיג'מות, אמר שלו אין פיג'מות והוסיף שאני חיה טוב. אחר כך דיברתי על חדר אחר בדירה שהיה קטן ומעופש, אבל הייתה לו קארמה טובה וכל מי שגרה בו התחתנה. יובל הסתכל על החדר היפה שלי ואמר- "ברור, למה מי שגרה בחדר ההוא תרצה להתחתן". הקול הזה הקטן הלך איתי. אולי נוח לי מדי מכדי להתחתן? אולי אני חיה בנוחות כזו שאין משהו מבחוץ שקוסם לי יותר?
בחודש שעבר החלפתי את המזרן שלי. הקודם היה ישן והגב שלי ששקע לתוכו כאב מדי בוקר. הלכתי לבד, לראשונה, לחנות מזרנים. אחרי הרבה מדידות של מזרנים שונים בחרתי אחד מאוד מאוד נוח, שילמתי עליו (במיליון תשלומים) וחיכיתי להובלה. כשהמזרן הגיע גיליתי שעשו טעות בהזמנה והגיע מזרן קטן יותר ממידות המיטה שלי. ביקשתי שיחליפו ובינתיים ישנתי על המזרן הקטן יותר, עם הניילון. הוא היה נוח משמעותית מהמזרן הישן והתרגלתי אליו תוך שלושה לילות. כן, גם עם הניילון. שכחתי גם שיש מזרן אחר שאמור להגיע.
אחרי כמעט חודש הגיע אליי המזרן הנכון. מיד הסרתי את הניילון ונשכבתי עליו.
אני לא יכולה לבטא במילים כמה נוח המזרן הזה. כל תא בגוף שלי התענג על תחושת ההחזקה, הרוך והעיטוף. זה הפתיע אותי, כי מרוב שהתרגלתי לגרסה המנוילנת שכחתי שיכול להיות יותר טוב, יותר רך, יותר נעים ומתאים. אני ישנה על המזרן החדש כמו תינוקת ומתעוררת רעננה. מתפלאת כל יום מהיכולת של החיים להשתפר עוד, להתאים לי עוד.
אז לא, אני לא מפחדת שמרוב נוחות אני אפסיק לרצות חיים טובים יותר, מלאים יותר, מתאימים לי יותר. החיים שלי קורים עכשיו, והם טובים ויפים, אבל עטופים בניילון. וכשיבוא האדם הנכון, המתאים, זה שגם אני מאוד מתאימה לו, תהיה הקלה ואולי גם גילוי והפתעה כמה טוב יותר יכול להיות כשמורידים את שכבת ההגנה.
