"זה עניין למעצמות דמוקרטיות וכלכליות שיפתחו את גבולות עזה, ויאפשרו לתושבים לברוח מהדיקטטורה האיומה הזו ולהגר למדינות חופשיות שבהן יוכלו לקיים חיים כפי שמגיעים לכל אחד", כך כתב בסוף השבוע שעבר שלום ירושלמי בטורו השבועי במוסף "יומן". ירושלמי, שכונה ב"פורום החווה" של אריק שרון "אבי ההתנתקות", אינו מתחרט גם היום, כאשר תל־אביב וירושלים נמצאות בטווח טילי חמאס, על הנסיגה מרצועת עזה.
הצעתו של ירושלמי "לקלוט גם אצלנו אלפי פליטים פלסטינים מעזה", הייתה יכולה להיות דוגמv לצחוק הגורל. אולם המושג הזה זר ומנוכר לטראומת הגירוש שעברו תושבי גוש קטיף, והוא גם אינו תואם את המציאות הביטחונית שהתהוותה כתוצאה מההתנתקות. מה שאירוני בכל זאת הוא שאי אפשר להגדיר את פנייתו של ירושלמי למערב שיקלוט את ערביי עזה, במילה אחרת מטרנספר.
האירוניה הזו חושפת הן את תפיסת המוסר של השמאל והן את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. העובדה שירושלמי מעולם לא נטל חלק במסע הדמוניזציה נגד בנימין נתניהו מאפשרת לפתח דיון ענייני בהשקפת השמאל המתדלקת את שנאת נתניהו. המוסר של השמאל שהוביל להתנתקות הוא שגרם לסבל של שני מיליון תושבים בעזה. אבל לא יהיה זה נכון לומר כי אין לשמאל מוסר. יש לו מוסר. אירופי.
דוגמה למוסר זה הופיעה בשנות השישים בצרפת, בשעה שהתחולל בה ויכוח נוקב אודות המשך הקולוניאליזם באלג'יריה. המסקנה הצרפתית הייתה "שעצמאותה של אלג'יריה, מאוסה ככל שתהיה, עדיפה על השחתה מקיפה של המצפון הציבורי". תוצאות מירוק המצפון הצרפתי בדמות עצמאותה של אלג'יריה היו קטסטרופליות. אחמד בן-בלה, נשיא אלג'יריה הראשון לאחר שחרורה מצרפת, הגדיר את טיב העצמאות האלג'ירית במלאות לה עשרים שנה במילים: "שלילית לחלוטין… מושחתת מן המסד עד הטפחות".
הצעתו של ירושלמי, על פיה יש לקלוט בישראל אלפי פליטים מעזה, מאיינת את הטיעון הדמוגרפי מטיעוני השמאל בעד נסיגה מחבלי מולדת. למרבה הצער ההצעה הזו אינה מבטלת את הכמיהה לנסיגה משטחי יהודה ושומרון מאחר שבבסיסה היא נובעת מניכור לכל מה שמזכיר יהדות.
הסלידה מהדת והמסורת היא גם שהניעה את התגובות הפבלוביות משמאל לכל הצעות הטרנספר שהגיעו מצדו של המחנה הלאומי במשך השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. היחס המחפיר אשר לו זכה גנדי, בחייו ואף ולאחר הירצחו, בשל תוכנית הטרנספר מרצון שהייתה מצע מפלגתו "מולדת", לא היה יוצא דופן במיוחד. דוגמה לרפלקסים כאלה נמצאה בשאלה שהפנה ח"כ לשעבר מרדכי וירשובסקי, לח"כ לשעבר יוסק'ה שפירא, שהציע בשנות ה-80' לשלם 20 אלף דולר לכל ערבי שיעזוב את ישראל: "מנין יש לו עזות המצח התהומית הזאת לפגוע בכל קודשי הציונות, אם יש לה קודשים? לכל הפחות יש לה ערכים חיוביים וערכים מוסריים".
בהתייחס להצעתו של ירושלמי לעידוד הגירת ערביי עזה, יש לומר כי אין לו על כך זכות ראשונים. לאלוף פיקוד דרום דאז שייק'ה גביש לעומת זאת, יש. עם סיום מלחמת ששת הימים שלח גביש אוטובוסים למרכז עזה עם כרטיס בכיוון אחד: ירדן. הסעות אלו היו מבוקשות מאוד על ידי תושבי עזה והן התמלאו מיד בנוסעים. את המהלך ההומניטרי גדע בעודו באיבו משה דיין.
הצעתו של ירושלמי היא בעצם שחזור תוכניתו של ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול. ב־1968 מינה אשכול את עדה סרני (אלמנתו של הצנחן אנצו סרני) לראשות פרויקט הגירה של ערבים מיש"ע. בגיליון 201 של "האומה" תיאר יואב גלבר כיצד אשכול, בניגוד ליוסק'ה שפירא, התנגד לעידוד ההגירה באמצעות תשלום, וגישתו "החנוונית", כהגדרתו של גלבר, מנעה לבסוף את המשך ההגירה. כל זאת לא מנע מאשכול לייחל "שילכו כולם, ולו גם לירח".
אם השמאל הציוני, ככל שלא מדובר באוקסימורון, יאמץ חלק מהצעתו של ירושלמי, זו יכולה להיות בשורה של ממש. אם השמאל אכן יחדל להשתמש בסיסמאות של זכויות אדם, אשר הובילו כאמור לסבל, כקרדום פוליטי לניגוח המחנה הלאומי, הוא יגלה גם את גבולות המוסר האנושי. מגמה שכזו אולי אף תחזיר את השמאל למקורותיו הציונים.
