בשנות התשעים הגעתי ללוד כמתנדב משפטי מטעם המועצה לשלום הילד. אף שגם אני גדלתי במעין שטח הפקר, ואף שהעוני, המצוקה והסמים היו חלק בלתי נפרד מנוף החיים שלנו – נדהמתי. התחושה הייתה שנכנסנו לשממה מאיימת אף יותר מזו בה גדלנו. התחושה גברה כשנכשלנו במשימתנו. גם כמה שנים אחר כך, כשניסינו להקים בעיר מרכז זכויות של עמותת ידיד, גילינו שזהו מקום נוקשה יותר משאר המקומות בפריפריה הענייה של ישראל שהקמנו בהם מרכזים. רמוס יותר מלקיה ומאופקים בדרום, מורכב יותר מקריית־שמונה ומטובא־זנגרייה בצפון. לא הצלחנו, ובשלב כלשהו הרמנו ידיים. זאת אף שתושבי המקום זעקו לעזרה, ואף שתקציבים לא חסרו לנו.
לכן הופתעתי כשנחשפתי להצלחות החברתיות של הגרעין התורני בלוד בעשור וחצי האחרונים. בזכותם ובזכות גורמים נוספים, אזורים שלמים השתפרו, שיכונים שאיש לא רצה לגור בהם התמלאו ואף העמידו רשימות המתנה, ובניגוד לטענות השקריות, המפעלים החינוכיים והחברתיים שלהם לא נועדו ל"יהודים בלבד" אלא לכל תושבי העיר, או לפחות כך היו פני הדברים במיזמים שהשתתפתי בהם (באופן שולי) בתפקידיי.
אמת, היה קשה לפספס את העובדה שהמארגנים משתייכים למגזר מסוים, אבל זו הייתה רק סיבה נוספת למחוא כפיים נלהבות בשתי ידי השמאל הציוני שלי. הרי בחמישים השנים האחרונות קראנו לאנשים האלה בדיוק, עם הציציות המתנפנפות ועם מגדלי הבובו וסנדלי השורש, לצאת מהשטחים שאינם שלנו ולחזור להתיישב בארץ, והנה הם עושים בדיוק את שביקשנו ועוד היכן ששמענו אינספור בקשות לסייע בתיקון, מצד תושבי המקום שהם ראשוני הסובלים מאפס המעשים וממיעוט ההצלחות של השלטונות ושלנו, הארגונים החברתיים.
לתומי חשבתי שכולם סבורים כמוני. אבל אז הגיע מבצע שומר החומות, ומן הלהבות שבערו ברחובות לוד נשלחה אצבע מאשימה כלפי הגרעינים התורניים, בטענה שדחקו את האוכלוסייה הערבית, גם בשל אחריותם להאמרת מחירי הדיור וגם כי הפגינו נוכחות מתריסה ואדנותית ופעלו ל"ייהוד המרחב". העובדה שהגרעינים האלה נהנים מתקציבים ציבוריים נדיבים זירזה את הגשת כתב האישום לגבי אחריותם לאירועי הדמים ובכלל.
ברור הצורך לייצר נרטיב כזה. כולנו זקוקים להסבר שירגיע את שגרת חיינו שהשתבשה. אם האש שליחכה את קירות בתינו פרצה בשל אנשים שאנו יכולים להשפיע עליהם, זה מקל על החרדה ומפשט את ההתמודדות עמה. אם הגרעינים אשמים, פשוט נוציא אותם משם והדו־קיום ישוב לפרוח בין המכוניות העשנות. אלא שאם זה היה ההסבר, ביפו הייתה אמורה להתפשט שרפה גדולה הרבה יותר. שם הפערים בין המתיישבים היהודים החדשים, שגרים בבניינים מהודרים ושמורים היטב, ובין התושבים המקוריים בשיכונים המתקלפים, גדולים עשרת מונים. ושם לא רק הוקמו בתי כנסת ומקוואות אלא גם הוצבו בסיסי צבא, חלקם סמלים מובהקים של המדינה היהודית (בראשם בית הדין הצבאי ותחנת השידור הצבאית). הלא כן?
כשנדמה שהנרטיב לא תפס, הגיחו הטענות בדבר השתלטות חברי הגרעין התורני בלוד על דירות ציבוריות, על חשבון הזכאים המוחלשים האמיתיים. כמי שמטפל בנושאי דיור ציבורי זה שלושים שנה אכן נתקלתי במקרים כאלה בכמה מקומות בארץ, אלא שהמספרים זניחים מאוד יחסית, ומה שחשוב לנושא שאנו עוסקים בו: זה לא קרה בלוד. להפך, בלוד היו תמיד דירות דיור ציבורי פנויות לדיירים מוחלשים, אך הם העדיפו לא להגיע לשם מסיבות ברורות. מי ירצה לגור במקום נטול עתיד, שכל מי שנולד בו נמלט ממנו אם הוא יכול?
האמת צריכה להיאמר: הגרעינים התורניים בכלל ובלוד בפרט הצליחו היכן שאנחנו כשלנו. בין השאר כי הם, בניגוד אלינו, באו כדי להישאר במקום נעדר תשתיות, ואנחנו חזרנו בלילות לבתינו המפנקים והמרוחקים. הצלחתם בלוד היא הגשמת הציונות במלואה, במובן זה שהם מביאים ברכה לארץ ולכלל תושביה, גם הערבים. נדמה שזו גם הסיבה האמיתית לכתב האישום והשנאה שמוגש להם כעת.
פרופ' יובל אלבשן הוא עו"ד קהילתי בפריפריה הענייה
