תנועת הגרעינים המשימתיים היא מיצירות הפאר שהציונות הדתית הנחילה לחברה הישראלית. הגרעינים התורניים, הגרסה הדתית של הגרעינים המשימתיים, התפזרו בארץ לאורכה ולרוחבה וחוללו מהפכות חברתיות של ממש בערים ובעיירות שהגיעו אליהן. עשייתם של הגרעינים התורניים אינה מתמקדת בתחום אחד. היא מתרחשת בתחום החברתי, בתחום הקהילתי וגם בתחום החינוכי־רוחני. זאת בדומה לעשייה החינוכית של גרעינים משימתיים המגיעים מזרמים אחרים בחברה הישראלית.
וכפי שקורה בכל מפעל מפואר, גם במקרה הזה לצד האור הגדול יש גם צללים מסוימים. לא כל הגרעינים השתלבו בסביבתם החברתית בצורה טובה. לא בכל המקומות אנשי הגרעינים נהגו ברגישות הנדרשת מול האוכלוסייה הוותיקה. תופעות של פטרנליזם חברתי ורוחני צצו למרבה הצער במקומות מסוימים, ואין להכחיש זאת. גם על תמיכת המדינה כיום בגרעינים המשימתיים (כולם, לא רק התורניים) מותר להעלות תהיות אחדות, ובאופן כללי, שום מפעל אנושי אינו קדוש, ודיון ציבורי הוא תמיד מבורך.
אולם הסערה שהתחוללה השבוע ברשתות החברתית סביב מפעל הגרעינים התורניים לא התחילה מביקורת לגיטימית כזו. ראשיתה בעלילת הדם שלפיה הגרעינים התורניים הם האשמים בפרוץ הפרעות בערים המעורבות בזמן מבצע שומר החומות. מקורה של העלילה בהתבטאויות ספורות של כמה פעילי שמאל מוכרים, מתנגדים ותיקים של תנועת הגרעינים, אך בתוך זמן קצר היא גררה תבערה כללית בטוויטר, ומכאן הדרך להסלמה ולהפיכת האירוע למלחמה אישית הדרך הייתה קצרה. מצד אחד של המתרס ניצבו אנשי הגרעינים, שהחלו לספוג מתקפות אישיות, חלקן הגדול שקריות לחלוטין. מן הצד השני ניצבו מתנגדי הגרעינים, שכמה מהם גילו שגם הם מותקפים אישית.
אל תנסו להבין מבליל הציוצים בטוויטר את הטענות העיקריות נגד הגרעינים, או לחלופין את המענה שיש בידי אנשי הגרעינים לטענות הללו. זוהי משימה בלתי אפשרית. מעט מאוד דיון ענייני היה בקטטה ההמונית הזו, שטרם הסתיימה. קרעי נתונים מנותקים מהקשר ושמועות חסרות בסיס הפכו בלהט הרגע לכלי נשק במאבק, ודוגמאות הלקוחות ממקרים מקומיים מסוימים הפכו לחזות הכול. דיון של ממש לא התפתח, וסופה של המהומה שתגווע בקרוב כדרכן של מהומות מסוג זה, ושני הצדדים יישארו ללקק את הפצעים.
אנשי הגרעינים התורניים, ודאי אלו הפועלים בערים המעורבות, לא ישכחו את השבוע הזה חודשים רבים. תחושת העוול והפגיעה תלווה אותם עוד זמן רב, ובינתיים הרשת תעבור במהרה לסערות הבאות, שיגבו חללים משלהן. בעבור מי שלא זכה להיות חלק מתנועת הגרעינים, השבוע הזה הוא משל למה שעשתה טוויטר לשיח הציבורי במדינת ישראל. אות וסמל לנזק שנגרם לעצם היכולת לנהל דיון מעמיק בסוגיות ציבוריות. אולם הנזק לא נעצר בהשחתת השיח. למציאות החדשה שאנחנו חיים בה בעשור האחרון יש השלכות עומק רחבות.
הרשתות החברתיות הן ללא ספק ה"אגורה" – כיכר העיר – החדשה של המאה ה־21. הן יוצרות אשליה של דיון ציבורי פתוח וחופשי, שבו נער וזקן, פוליטיקאי ואזרח, בעל הון ועני מרוד, כולם זוכים לקול שווה, לאפשרות זהה לבטא את אשר על ליבם. ואולם, האמת היא שאין כאן דיון ציבורי חופשי ופתוח. דיון כזה מתקיים רק במסגרת שמעניקות לו הרשתות, גופים עסקיים שמונעים מאינטרסים כלכליים. לנגד עיני ענקיות הרשת לא עומדים טובת הציבור והרצון להעניק לו זירה חינמית לשיח חופשי, אלא הצורך להשיא את מרב הרווח לבעלי המניות. לבעלי הרשתות יש לעיתים גם עמדות פוליטיות, אך לא שם עיקר השפעתם. מטרת הנדסת השיח ברשתות היא לגרום לנו לגלוש בהן כמה שיותר שעות ביממה, ולשם כך הן נטוו באופן הייחודי לכל אחת מהן.
מאחר שהדיון הציבורי הפוליטי מתקיים כיום ברובו ברשת טוויטר, שמשפיעה יותר מכל אחיותיה על השיח הפוליטי שמתקיים גם מחוץ לה, נתמקד כאן דווקא בה. ההתמקדות הזו לא מזכה מאשמה את פייסבוק, את אינסטגרם ואפילו לא את טיקטוק. אבל טוויטר בנויה כך שהיא מעודדת שיח רדוד במהותו. מגבלת 280 התווים לציוץ יכולה להתאים אולי לדיווחי חדשות דחופים, אך כאשר הרשת הופכת לזירת עימות בין עמדות ודעות מתחרות, המגבלה הזו, הכאילו משעשעת, הופכת להרסנית. ב־280 תווים אי אפשר לנסח טיעון של ממש, ודאי שאי אפשר לנמק טיעון באופן מלא, ועל אחת כמה וכמה שאי אפשר לסמוך אותו במסד עובדתי של ממש. התוצאה היא שיח שהרדידות היא המאפיין המהותי שלו.
מגבלת התווים נועדה גם להביא לפתיחת שערים. בימינו לא צריך לכתוב טקסט סדור ורהוט של 400 מילה כדי להיות חלק מהשיח הציבורי. התוצאה היא הצפה של הרשת בציוצים מכל המינים והסוגים, שיוצרת תחרות עצומה על תשומת לב הגולשים. כדי שצייצן יזכה להתייחסות מצייצנים אחרים הוא נדרש לבלוט בשטח, ואחת השיטות הטובות לבלוט היא הקצנת מסרים. ככל שאצליח לדחוף ב־280 התווים שהוקצו לי מסר חריף יותר, לעיתים אפילו מופרע, כך גובר הסיכוי שאקבל סימוני "לייק" ושצייצנים אחרים יצייצו מחדש את הציוץ שלי. כתוצאה מכך נוצרת בטוויטר באופן שגרתי הקצנה והסלמה של מסרים ועמדות.
צייצן ב' קורא מה שצייץ צייצן א', וחושב לעצמו "אני מסכים, אבל אני מסוגל לכתוב את זה חריף יותר, חד יותר, מושחז יותר". לאחר שצייצן ב' מפרסם את הציוץ שלו, צייצן ג' עושה את אותו הדבר לציוץ השני, וכך כדור השלג מתגלגל ומתעבה. התחרות על השאלה מי ינסח את עמדותיו באופן חריף וקיצוני יותר היא בלתי נמנעת לנוכח מאפייני הרשת, וכך השיח כולו נעשה אלים ואגרסיבי.
לדוגמה: בתחילת הקיץ כונה נפתלי בנט "שקרן" בפי אחדים ממתנגדיו בימין. בשלב הבא הוא זכה לכינוי "הגנב", על שם גנבת השלטון לכאורה על ידו, וכיום מקובל בחוגים מסוימים לכנות אותו "הנוכל" במקום לציין את שמו. זאת מאחר שלטענתם המעשה שעשה הוא הנוכלות הפוליטית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, כלשונו של צייצן מוכר בקרב החבורה. כעת איש לא ישים לב לציוץ שיעסוק בכך שבנט "סתם" רימה את בוחריו ואיש לא יהדהד את שנכתב בו, גם אם אלה דברי חוכמה מדהימים, שהרי ראש הממשלה הנוכחי הוא כבר הרבה יותר מרמאי, הוא נוכל.
הדוגמה הזו מחדדת נגע נוסף שטוויטר ממיטה עלינו. בשנות השמונים והתשעים, ואפילו בעשור הראשון של המאה, בנט וחברי מפלגתו היו נאלצים להתמודד עם האשמות בהפרת הבטחותיהם רק פעמים ספורות. במהדורת חדשות אחת או שתיים היו מביאים את ההקלטה המביכה, בטורי הפרשנות בעיתונות סוף השבוע היו ההבטחות מככבות למשך יממה – וזהו. אבל טוויטר יוצרת תיבת תהודה ענקית שההבטחות שהופרו מהדהדות בה אלפי ורבבות פעמים. כל גולש נחשף אליהן שוב ושוב ושוב. וכך, הריאיונות הספורים שבנט השמיע בהן את הבטחותיו מקבלים משקל גדול בהרבה מזה שהיה ניתן להם אך לפני שנים ספורות. זו אחת הסיבות לכך שהשגת פשרות פוליטיות נעשתה קשה כל כך. פוליטיקאים חוששים הרבה יותר מבעבר להפר הבטחות שנתנו, ומי שכן בוחר להפר הבטחה משלם מחיר פוליטי כבד מנשוא.
בישראל על המשטר הקואליציוני שלה, הקושי להגיע לפשרות הוא רעל שהורג את המערכת הפוליטית. טוויטר לא רק מקצינה ומרדדת מחלוקות דוגמת זו שהתגלעה סביב הגרעינים התורניים, היא גם הרסנית לעצם האפשרות להקים קואליציות ולהרכיב ממשלות. הסיבה לרצף מערכות הבחירות לא נעוצה בעקשנות של ליברמן, בתיקי נתניהו או בשאפתנות של סער ובנט. מי שהרגו את הפוליטיקה הקואליציונית הן הרשתות החברתיות ובראשן טוויטר. ומכיוון שאת הרשתות אי אפשר לסגור, אין מנוס משינוי השיטה. אם מדינת ישראל חפצת חיים, שינוי שיטת הממשל צריך להיות המשימה העיקרית של השנה הקרובה. המצב הקיים הוא לא פחות מהרסני.
