משבר הקורונה שמלווה אותנו מזה שנה וחצי הפך נייר לקמוס בתחומים רבים הנוגעים לישראל ולחברה הישראלית. מעין שיקוף של תהליכי עומק שלרוב קשה להבחין בקיומם במצב נורמלי, אך הם הופכים מובהקים ובעיקר נראים הרבה יותר במציאות משברית וקיצונית דוגמת התפרצות הנגיף העולמי שכפה על כולנו התכנסות למודל קיום והתנהגות שונה מהמקובל.
לאורך המשבר נחשפו ביתר שאת השבטיות הישראלית, עוצמת התרבות הפוליטית המתנגדת לשלטון מרכזי, ממדי ההדוניזם הישראלי ועוצמת הכרסום ברעיון הקהילתי-קולקטיבי לטובת אינדיבידואליזם אישי, לדוגמה. בחודש האחרון הגיעה תורה של מערכת החינוך להיחשף עד העצם על רקע הדיונים לקראת פתיחת שנת הלימודים וגיבוש "המתווה" לכך.
תמונת העומק שנחשפה גילמה מציאות שהיא היפוך מוחלט ליעדים שלרוב משרד החינוך אוחז בהם ומגדיר דרכם את עצמו, כמו יצירתיות, חדשנות, ביקורתיות ופתיחות. מה שהתברר בשבועות האחרונים היה רחוק מלהזכיר את המושגים הללו, ללמדנו שמערכת החינוך גדושה בכוונות טובות ובוודאי באנשים מצוינים בעלי תודעה פדגוגית עמוקה ויותר מכך, תחושת שליחות חברתית-לאומית. אולם חומרי הגלם שמגדירים את גבולות המערכת הזו מקרינים בסופו של דבר שמרנות רבה.
שמרנות וקיבעון אלה מעוררים סימני שאלה לגבי יכולתה של המערכת לממש יעדים מרחיקי לכת נוסח פיתוח מיומנויות של תלמידים, הקניית כלים להתמודדות עם עולם המחר, פיתוח יכולות חשיבה ביקורתיות וכיוצא באלה. הנה חמש דוגמאות מן התקופה האחרונה שכולן חושפות את הסתירה בין האידיאל הזוהר לבין המציאות העגומה.
חיסונים זה "פשע". רבות דובר על התנגדותה של שרת החינוך לחיסון תלמידים בבתי הספר. אין ספק שמדובר בעמדה תמוהה לכל הדעות והנימוק לכך – על פיו הדבר יקרין על מערכת המתחים החברתית בין תלמידים – הוא תמוה שבעתיים. אבל מה שמטריד במיוחד היא התפיסה השמרנית שבוקעת מתוך העמדה זו, ולפיה מערכת החינוך צריכה להתמקד בחינוך ואסור להכניס לתוכה עניינים אחרים שמקורם בעולמות תוכן שונים (כמו ענייני בריאות של חיסוני קורונה).
תפיסה זו לא רק שמעידה על שמרנות בסיסית, אלא על חוסר הבנה של הגורם שאמור לתת כלים לתלמידים להתמודד עם עולם המחר. אותו גורם שצריך להעמיד תלמידים על טיבה של מציאות שלעולם אינה מוגדרת באופן חד ממדי על ידי עולם תוכן אחד, אלא באופן רב ממדי המשלב עולמות תוכן שונים שלעיתים נראים כלא שייכים זה לזה. הרעיון הבסיסי, המניח רב-ממדיות, מולטי-שכבתיות וגודש דיסציפלינארי בהגדרת מציאות החיים בהתמודדות עם בעיות מורכבות ובקידום מיזמים בתחומים שונים – פשוט התאדה מתודעת מי שאמורים להבין את יום המחר ולהכשיר את תלמידי ישראל לקראתו, וזו בעיה רצינית. אפילו רצינית מאוד.
"המתווה". רבות דובר על המתווה המוצלח שגיבש משרד החינוך לפתיחת שנת הלימודים בתיאום עם משרד הבריאות ובאישור משרד ראש הממשלה. באמת, הרעיון של עבודה בסנכרון עם משרדים אחרים הוא חשוב, אבל מה בנוגע למהות? ובעיקר, מה בנוגע לכך שהמתווה המפורסם אינו ממש מעיד על יצירתיות של משרד החינוך?
רונית תירוש, המנכ"ל לשעבר של משרד החינוך הגדירה את "המתווה" כאסטרטגיה שתוצאתה הוודאית היא הדבקה המונית של תלמידים ומורים. היא כמובן צדקה, כי למרות המושג המפוצץ "מתווה" מדובר בתכולה ריקה מכל תוכן. למעשה אין ב"מתווה" הזה מאום זולת המהלך לבדיקות עצמיות של התלמידים טרום שנת הלימודים והמבצע שכשל לחלוטין, כנראה גם בשל התנהלות פיקוד העורף, לבדיקות סרולוגיות לתלמידים.
ככלל, מדובר במתווה מחורר שבו איש לא וידא אם הבדיקות העצמיות אכן נערכו, קל וחומר שלא היה מי שיוודא אם דיווחו עליהן או על השארת ילדים חולים בבידוד; המתווה גם לא עסק בצורה מיטבית בנושא התו הירוק בבתי הספר; לא שונתה מתכונת הלימוד כדי לצמצם הדבקות וגם לא נבחנו ברצינות חלופות ללמידה חיצונית; והיעד המרכזי של המתווה הוגדר כ"פתיחת השנה במועדה", ולא ביכולת לנהל את מערכת החינוך לאורך השנה בצורה מיטבית שתמנע מערכות של בידודים, למידות בזום והיעדרויות של אנשי צוות וכמובן תלמידים.
ההזדמנות שהוחמצה. על אף שהקורונה הנחיתה מהלומה שהכריחה לשנות את ההתנהלות היומיומית בכל תחומי החיים, היא יצרה גם הזדמנויות לבחון מחדש מאפייני התנהלות ברמה האישית החברתית והלאומית שכמו נמשכו עשרות שנים והפכו לשגרה. הדברים אמורים גם לגבי מערכת החינוך, שאין זה סוד שתוכניות שונות ומשונות תמיד נהגו אך נשמרו במגירות לגבי האופן שבו צריך לטייב ולהשביח את מיזם ההוראה הלאומי.
מי לא חלם כאן על האפשרות לממש את המודל הסקנדינבי לחינוך המבוסס בין היתר על הקטנת הכיתות ויצירת מסגרות חינוך קומפקטיות שבהן יינתן קשב אינטימי יותר לכל תלמיד. אכן, מהלך לצמצום הכיתות נעשה בשנה הראשונה לקורונה תחת המושג "קפסולות", שמשום מה הפך תחת מנהיגות השרה שאשא-ביטון למונח גנאי, מבלי להבין את הפוטנציאל שבהפיכת הקורונה למנוף למודל ההוראה ההמוני והלא-אפקטיבי אשר מאפיין את מערכת החינוך בעשורים האחרונים. ההתעקשות לחזור לכיתות של שלושים פלוס תלמידים נראתה תמוהה לא רק בגלל השיקול הבריאותי של צמצום ההדבקות אלא בעיקר משום שלכאורה מדובר היה באינטרס הפדגוגי של משרד החינוך לייצר שינוי במודל ההוראה, המבוסס בין היתר על הקטנת הכיתות.
המורים ועידן הנאורות. כ-18 אלף עובדי הוראה לא התחסנו, כמו גם מספר דומה של עובדים נוספים במערכת החינוך (מזכירות, עובדי מנהלה וכדומה). מדובר במספר גדול מאוד של מורים אשר ללא ספק מעורר תהיות. כיצד זה קורה שבמערכת חינוך שאמורה להוביל את מושגי חדשנות, לטפח את הוראת המדעים, להוביל את ערכי הנאורות הופכת לערוגה שעליה נובט תמהיל של בורות הידע במשולב עם חוסר אחריות קולקטיבית-לאומית?
יותר הכלה ופחות תנ"ך. אז הנה לסיום הדבר הנורא מכל. ההתבטאות האומללה שחשפה את הפילוסופיה החינוכית של שרת החינוך לה נתנה ביטוי חלקי ברבות מהופעותיה התקשורתיות: הייעוד של מערכת החינוך מתומצת לרעיון ההכלה החברתית-פסיכולוגית ופחות מכך ברעיון הקניית ידע ומיומנויות חשיבה.
לא מדובר בהמצאה של השרה. זוהי המציאות המאפיינת לא מעט מוסדות חינוך בישראל שהפכו להרחבה של רעיון הרחם המשפחתית, ואת המורה להרחבה של רעיון האם או האב הביולוגיים של התלמידים. חיבוקי על חשבון ידע, מיומנויות, השכלה ותרבות שהפכו משניים לחלוטין ביחס למטרות הבסיס החינוכיות. כך הסבנו את מערכת החינוך לשמרטף הלאומי הגדול במדינה ומשכך ניתן להבין את הלחץ ההיסטרי לפתוח את השנה במועדה חרף נתוני הקורונה המטורפים.
