במהלך ריצותיי התכופות על חוף הים אני שומע מטבע הדברים קטעי שיחות בין אנשים חולפים. מכיוון שאת רובם המכריע איני מכיר, שברי המשפטים הנקלטים באוזני המתרוצצות מעוררים בי מחשבות דמיוניות רבות. בימים אלה נקלטו באוזני מילים אחדות שאמר גבר לאישה כששניהם צעדו מולי : "בזמן נתניהו זה היה…". איני יודע כמובן למה התכוון. האם לשבח או לגנאי, האם לעניין אישי או לאומי. הברורה בעיני היא ההכרזה על חילופי השלטון, לא רק במובן הפורמלי אלא במובן התודעתי, הנה ישנה התייחסות חד משמעית לשלטונו של נתניהו כעידן שכבר ניתן לסמן עליו מועדים ברורים לתחילתו ולסיומו, במיוחד כששפת הדיבור הולכת ומרגילה את עצמה לכך.
למרות שינוי מובהק זה אחת הסוגיות העיקריות של מדינת ישראל, יחסינו עם הפלסטינים, נותרה במקומה. כל עוד נתניהו הוא זה שהוביל את ממשלת ישראל, התמקדה ההתנגדות כלפיו מצד רבים בציבור, לא רק להתנהלותו האישית אלא גם לעמדותיו בנושא הפלסטיני. הם ראו את מעשיו כמכוונים לסלק נושא זה מסדר היום המדיני ולאיין כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית. מיקוד הסוגיה במסגרת ההתנגדות לנתניהו הקלה על רבים ולכאורה לא היה צריך להתמודד עם המשמעות המעשית של "פתרון שתי המדינות". כעת על כולנו לבחון מחדש את הפתרון המוצע באופן ישיר ואמיץ. ענין זה קשה במיוחד לאנשים כמוני שאינם רוצים לשלוט על אחרים ואף מודאגים מאוד מהשלכות מוסריות שונות הנובעות משליטה שכזאת. כמו כן המציאות האפשרית של מדינה דו-לאומית נראית לי כאיום מהמעלה הראשונה.
ועם זאת איני מוצא לצערי כמעט שום התמודדות מעודכנת עם רעיון המדינה הפלסטינית כחלק מיהודה ושומרון ואולי גם עזה. כל הסימנים של השנים האחרונות חייבים לעורר חרדה עמוקה מהאפשרות של פתרון זה. בפועל המבנה המדיני של מדינות ערביות לא מעטות הולך ומתמוטט. כיצד אפשר להתעלם מהתרסקותה הנוכחית של לבנון ומהמדינות שקדמו לה בכך כמו סוריה, סודן, לוב ועיראק?! וגם בקרב הפלסטינים עצמם: חייבים להודות שהחמאס בעזה עושה כמעט הכל כדי להמיט אסון על עמו, והרשות הפלסטינית (נכון, גם באחריותנו) רחוקה מלהצטיין בתפקודה. כל השגיאות שלנו אינן יכולות להצדיק את הכישלון של ההנהגה הפלסטינית בשיקול הדעת, בסדרי העדיפויות ובחוסר הסולידריות פנימית. מדינה פלסטינית עצמאית צפויה להיות בעתיד הנראה לעין במקרה הטוב מוקד של כאוס נוסף, ובמקרה הרע מצע פרא לארגוני טרור אשר ימררו גם את חיינו וגם את חיי האזרחים הפלסטינים.
אולם בכל אלה אסור שיהא כדי לייאש את שוחרי ההסדר. האתגר הוא לא לשוב ולהציע פתרונות סתמיים הנוגדים את המציאות הברורה. עלינו לבדוק את עצמנו בנאמנות, בזהירות, בנדיבות ובשמירת ביטחוננו, ולנסות להציע לשכנינו רעיונות חדשים ומעשיים בלי להתעלם מהשבר הקשה העובר בשנים האחרונות על העולם השכן לנו ובלי לזנוח את חובתנו למציאת פתרון של הסכמה ושלום ככל הניתן, ובכך אף להרחיק את מידת היאוש.
