מלחמת יום הכיפורים הייתה בשיאה כאשר בערב סוכות תשל"ד הופיעה נעמי שמר לראשונה עם שירה "לו יהי". אנחנו היינו עסוקים בלחימה ולכן שמענו את השיר רק עם שוך הקרבות. להלן חלק ממילותיו:
"עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי…
לו תישמע בתוך כל אלה
גם תפילה אחת מפי
כל שנבקש לו יהי…
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי…
ואם פתאום יזרח מאופל
על ראשנו אור כוכב
כל שנבקש לו יהי…
אז תן שלווה ותן גם כוח…"
מצב הרוח היה אז ירוד, אך הייתה בנו גם תקווה לעתיד טוב יותר כך שמילות השיר, שהפך מיד להמנון התקופה, תמכו בתקוותנו וחיזקו אותה. שהרי ללא תקווה ואורך רוח אין לנו מקום בעולמנו.
אלא שבמהלך כמעט חמישים השנים שעברו מאז 1973 נמחקו ממורשתה הלאומית של שמר המפרש הלבן, התפילה וגם אור הכוכב הזורח. מה שנותר בתודעת הציבור הוא רק הענן השחור הכבד, וכך תפס את מקומו של "לו יהי" בקדמת הבמה השיר "חורף 1973", שכתב שמואל הספרי בשנת 1994. להלן חלק ממילותיו:
"הבטחתם לעשות בשבילנו הכול, להפוך אויב לאוהב
הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה…
לכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כוח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש".
הספרי השתתף כחייל צעיר במלחמת יום הכיפורים וכתב את השיר עשרים שנה אחריה, במהלך המשא ומתן בין ישראל לארגון הטרור אש"ף. מילות שירו הן ביטוי לחששו שמא תחמיץ ישראל את השלום עם הפלסטינים וכך תביא על עצמה מלחמה, כפי שלכאורה קרה בשנת 1973.
הטענה על פיה הסרבנות הישראלית להצעת השלום מצד מצרים הייתה זו שהביאה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הפכה במהלך השנים שבאו אחריה לאבן הראשה במשנתם המדינית של חסידי "שלום מיד ובכל מחיר". הנכונות לוותר על רמת הגולן ובקעת הירדן והעברת חלקים מיהודה ושומרון לשליטתו של ארגון טרור ניזונה גם מאותו חשש מומצא, שטופח היטב מבלי שהיה לו כל ביסוס עובדתי.
נזכיר בקצרה כי לפני המלחמה סירבה מצרים למשא ומתן ישיר עם ישראל, שמשמעותו הייתה הכרה מצידה בקיומה של מדינת היהודים. מצרים ביקשה ליצור לחץ אמריקני על ישראל שיביא לנסיגתה מכל הישגיה במלחמת ששת הימים, והאמריקנים חפצו להוציא את מצרים מידיה של ברית המועצות. חפיפת האינטרסים בין זו האחרונה לבין מצרים הובילה את ארה"ב להתייצב בעמדת המתווך ולהעביר לישראל מסר בדבר נכונותה של מצרים להסכם להארכת הפסקת האש בסיני, זו שעליה הוסכם בין הצדדים בסוף מלחמת ההתשה בקיץ שנת 1970. אלא שהתנאי המצרי להארכת הפסקת האש – לא להכרה ולא לשלום – היה שישראל תתחייב מראש לנסיגה מכל מחצי האי סיני, מרמת הגולן, מיהודה ושומרון ול"פתרון בעיית הפליטים", שמשמעותו היא חיסולה של ישראל כמדינה יהודית. כמו כן הובהר לישראל שמצרים לא תכיר בה רשמית ולא תקיים איתה יחסים דיפלומטיים. מי שמכנה הצעה מעין זו "הצעה לשלום" איננו בקיא בעובדות או מסלף אותן עבור תפיסת עולמו. להנהגה הישראלית, שהייתה גם למודת הפרות ההסכמים מצד מצרים ב-1967 וב-1970, לא הייתה כל סיבה להיענות בחיוב להצעה, שדרשה ממנה לוותר על נכסים חיוניים לביטחונה תמורת משהו שהוא פחות משלום.
עם זאת, היעדרו של הסדר מדיני והידיעה שכל הפסקת אש היא זמנית בלבד חייבה את ישראל להיערך למלחמה שתפרוץ מתישהו. אבל אפשרות זו לא חלחלה כראוי לראשיהם של מפקדי הצבא הישראלי. צה"ל נתפס כשהוא איננו ערוך במלוא כוחו לא בגלל "מחדל המודיעין" אלא מכיוון שמפקדיו שכנעו את עצמם ש"הערבים לא יעזו", ומכאן שאין צורך להיערך כראוי למלחמה, גם אם הידיעות כולן מצביעות על ההפך. מכל מקום, המשא ומתן שהתחיל בין ישראל למצרים אחרי המלחמה נשא אופי שונה לחלוטין מזה שהתנהל לפניה, והראייה שהוא היה ישיר, התחיל בהכרה בישראל והסתיים בחתימת השלום איתה.
נעמי שמר הפליאה לדייק בתיאור סערת הרגשות שסחפה את הישראלים נוכח הכישלונות והאבידות הכבדות. אבל כפי שמלמדות מילות שירה, המציאות הקשה לא מנעה ממנה להיות מפוכחת, לדרוש את הטוב ולא להרפות מאמונתה הבסיסית בצדקת הדרך. הספרי לעומתה מכביר במילים מתחנחנות ובכייניות, המעידות על הליכתו בשבי אמונת ההבל כאילו וויתור מהיר על נכסים חיוניים הוא שיימנע מלחמה, והוא שיוביל את ישראל למציאות שבה "אויב יהפוך לאוהב". "לו יהי" חיזק את הלב והאמונה בזמן השבר הגדול בעוד ש"חורף 1973" עשה ועושה את ההפך עבור בני הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים.
