טעמים רבים ניתנו למצוות שנת השמיטה, שתתחיל בעוד ימים ספורים. יש סיבות חברתיות, למשל שהעשירים יכירו בצרת העניים. יש הטוענים שלאדמה מגיעה מנוחה אחת לכמה שנים כישות בפני עצמה, כשם שהאדם נח יום בשבוע. יש מי שתולה את הסיבה בפינוי זמן ללימוד תורה, במקום עבודה מתמדת ללא הפסקה. ויש מי שטיעון אקולוגי בידו: שנת מנוחה תורמת לשיקום האדמה לאחר שנות עיבוד רצופות. אבל הטעם הפשוט ושובה הלב ביותר למצוות השמיטה מופיע במסכת סנהדרין, מפיו של רבי אבהו: "אמר הקב"ה לישראל, זִרעו שש והַשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". הארץ הזו שלי, לא שלכם, ושנה אחת שבה תרפו מאחיזתכם בה תחזיר לכם את ההכרה הזו.
המילה "שמיטה" קשה. כולנו חוששים מהרגע שהאדמה תישמט מתחת רגלינו. כשאנחנו שומטים משהו מידינו, הכוונה היא שיותר לא נראה אותו. מדובר בוויתור מוחלט. מכיוון ששמיטת האדמה אינה סופית, ומיד בתום השנה היא חוזרת לרשות בעליה לעובדה ולשומרה, לכאורה הייתה התורה צריכה להשתמש במילה עדינה יותר, כמו מנוחה, הפסקה, עצירה או מילה אחרת ממשפחת הזמניות. הבחירה במילה הזו דווקא, שמיטה, כנראה באה ללמד אותנו משהו.
בעידן המודרני רובנו המוחלט לא עובדים את האדמה. שנת שמיטה מבחינתנו היא בעיקר דיון על מה מותר לקנות בסופר ומתי – אוצרות בית דין למיניהם או היתרי מכירה. לא משהו שרגבי אדמה סדוקים ומשוועים למים מעורבים בו. לכן קצת קשה לנו לחוות את עניין השמיטה במלוא עומקו. חקלאי שעובד את שדהו יום־יום ולפתע צריך פשוט לנטוש אותו, לראות אותו גדל פרא, מים אין בו אבל דרדרים וחרולים יש בו, לא יכול שלא לחוש את טעם האובדן, טעם האדמה שנשמטת מתחת רגליו.
בשנה וחצי האחרונה העניק הקב"ה גם לנו הזדמנות לשמוט. לשמוט את הוודאויות של חיינו, לשמוט את הצורות הכי בסיסיות של הילוכנו בעולם. להבין שאחרי כל מה שיצר האדם באלפי שנותיו – הישגים אדירים בתחומי המדע, הרפואה ועוד – בסופו של דבר אין ברירה אלא לשמוט את עצמנו וליפול לאחור, לזרועותיו של הבורא.
כשהנגיף החל להפיץ ולשכפל את עצמו בעולם, חשבנו שמדובר בעוד זן של מחלה דמוית שפעת, שיבוא ויעבור. היינו שאננים כששמענו את הדיווחים על ערים שלמות בסין שנתונות בסגר. היינו בטוחים בעצמנו, ביכולות שלנו להגן עלינו ועל ילדינו. ואז הוא הגיע לכאן, במהירות הבזק. ופתאום נכנסנו לסגר. מי היה מאמין שמדינה דמוקרטית תורה לאזרחיה להישאר בבית, או לכל היותר במרחק מאה מטרים ממנו. שבתי הספר ישבתו. שהכבישים יהיו ריקים. שנלמד מה זה זום. אבל כל זה קרה.
ואז החל הדיבור על החיסונים. ושוב הרגשנו בטוחים בעצמנו, כי הנה הרפואה המודרנית מצליחה לנצח בחוזק ידה את הנגיף. החיסונים הגיעו ארצה, היינו הראשונים בעולם שהתחסנו, ובמשך כמעט חודש נאלצנו לשמוט את עצמנו ולחכות. פשוט לחכות עד שהם יתחילו לעבוד. וזה לא קרה. וכמעט התייאשנו, ופתאום עקומת החולים קשה החלה להתרסק. ושוב, כמו ברכבת הרים, האמנו שוב בכוחנו, והפסקנו להיות שמוטים. מאדר ועד תמוז חזרנו לחיים הרגילים שהיו לנו לפני המגפה. זה קרה כל כך מהר. חזרנו לטוס כמו משוגעים סביב העולם, הסרנו מסכות, התקהלנו בלי סוף, ניצחנו. שדותינו רוו מים, הוצפו ולבלבו.
אבל אז הגיע זן חדש ומדבק הרבה יותר, ויחד עם ירידת יעילות החיסון עקב הזמן שעבר מאז קבלתו, שוב נשמטנו למציאות חסרת אונים, לתחושה ששום דבר שחשבנו שהוא שלנו כבר לא באמת שלנו. איבדנו את האמון בעצמנו, במדע, ביכולת לצאת אי פעם מהסיפור שנקלענו אליו דווקא אנחנו. לשמחתנו, זה לא נגמר שם.
הטוויסט האחרון בעלילה כרגע, ערב שנת השמיטה תשפ"ב, הוא מנת חיסון הדחף, הבוסטר, הזריקה השלישית שכשני מיליון וחצי ישראלים כבר קיבלו, במהירות שיא של חודש ומשהו – מפגן של אחריות אישית וסולידריות ואות כבוד לחברה שלנו. בזכותה, למרות שיאים שנשברים בכל יום במספר המאומתים היומי, מספר החולים קשה יורד בהתמדה כבר כמה ימים ברציפות, וברור לחלוטין שרובם היחסי החליטו לדחות בידיהם את המתנה שהוענקה לנו ולא להתחסן. על אף האנשים חסרי האחריות הללו, בזהירות אפשר לומר שאנחנו שוב חוזרים לחיים, שוב לא נשמטים.
בדיוק ברגע כזה נכנסת שנת השמיטה ומציבה בפנינו תמרור ברור שדרכו אומר לנו הקב"ה – הארץ שלי היא. והרפואה שלי היא. והחיסון שלי הוא. וגם הבוסטר. וגם השאלה מי יחיה ומי ימות. כל זה לא סותר במילימטר את חובתנו לעשות הכול כדי להגן על עצמנו, כשם שחובת החקלאי לעבד את שדותיו ולא לחכות לנס שיוריד לו יבול מהשמיים. אם הקב"ה דאג לחיסון – כן, נתניהו הביא אותו ארצה, וכל הכבוד לו, אבל הוא רק השליח – בבסיס הכול, אבל ממש הכול, נמצא "הארץ שלי היא".
הלוואי שנדע ללמוד ולהפנים את השיעור החשוב הזה שקיבלנו ואנחנו עדיין מקבלים ממגפת הקורונה. הלוואי שנזכה להישמט מהנגיף בשנה השביעית הבאה עלינו לטובה. אבל גם אם לא, שתמיד נדע לשמוט את עצמנו לידיו של הבורא, לדעת שבסופו של דבר הכול שלו. הארץ ומלואה, החיסונים והבוסטר.
שתהיה שנת שמיטה טובה ומתוקה.
