ראש השנה מזכיר לנו תמיד את ההנגדה בין לוח השנה העברי לתאומו האוניברסלי, אבל האמת היא שבתרבות היהודית עצמה ראש השנה הוא בעל משמעות אוניברסלית: הוא מזוהה עם בריאת העולם, וממותג כיום שבו "כל באי עולם", לא רק בני עמנו, עומדים למשפט שיחרוץ את גורלם. ממילא היום הזה מתאים לחשבון נפש שאינו רק יהודי פנימי.
בהקשר הזה, התמונה העולמית המצטיירת כיום לעינינו מטרידה. נסיגתה המבוהלת של ארה"ב מאפגניסטן היא חלק מתהליך מתמשך וקשה של שקיעת המערב. בראשיתה היא הייתה רעיונית ותרבותית: קריסת האידיאולוגיות הגדולות במחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה לעליית תרבות זכויות הפרט, ובהמשך גם לקידוש "תרבות האני" ככלל, במחצית השנייה של המאה. כך נוצרו חברה מנוונת ומפונקת ותרבות שמפרקת את כל הזהויות והערכים בשמם של הנאות הרגע, ובסופו של דבר גם תפיסת עולם שאינה מאמינה כלל בתוקפו של מוסר אוניברסלי. התוצאה היא גם שקיעה פוליטית וצבאית, שכן הפוליטיקאים עסוקים בעיקר בטובתם האישית, ואנשי הצבא עסוקים באיך לא להסתבך עם כעס ההמון על קרבות מיותרים.
לפני קצת יותר משלושים שנה שקעה היריבה הגדולה של המערב, בריה"מ הקומוניסטית. השקיעה המפוארת ההיא הביאה לרעיונות משיחיים דוגמת "קץ ההיסטוריה"; כאילו הוכרע מאבק הרעיונות של ההיסטוריה בנוק־אאוט של הקפיטליזם הליברלי. בינתיים התברר שהקץ הרלוונטי היחיד הוא קיצם של המתיימרים לדחוק את הקץ. מול אויב חזק אחד קמו למערב היום שלושה אויבים גדולים: סין, שמצליחה בינתיים להביס את התפיסה הגורסת שרק חופש פוליטי יכול להוליד צמיחה כלכלית; הפונדמנטליזם האסלאמי, בגרסה סונית ושיעית גם יחד; וגם רוסיה, אמנם בגרסה מוחלשת מזו של בריה"מ, אבל נחושה מאי פעם להשיב לעצמה את גדולתה.
לכל אחד מן היריבים האלה יש זהות שונה, ובינם לבין עצמם הם לא היו יכולים להסכים על שום עיקרון פוזיטיבי משותף. אבל יש להם אויב משותף, ולפחות בינתיים זה מספיק: המערב, ובראשו ארה"ב, שנוא על שלושתם, ועם כל ההבדלים התהומיים ביניהם הם מוכנים לשתף פעולה בהבסתו, ואף לדחות לשם כך את המאבק ביניהם על הבכורה. אגב, המערב שנוא עליהם לא רק בגלל הקנאה במשאביו, אלא בעיקר בגלל הפחד שדמותו העכשווית המנוונת תשתלט גם עליהם והם יסורסו ויקרסו כמותו. המערב מגיע לעימות הגורלי הזה כשהוא חלש מאי פעם.
כשם שהכישלון הנוכחי של המערב טמון בתחומי הרעיון והתרבות, כך גם המוצא מן המשבר. עיקרו בהכרה שהליברליזם עצמו אינו יוצר זהות לחברה שוחרת חיים. ליברליזם הוא בעל זהות שלילית מטבעו. הוא קריאת התיגר נגד בעלי הזהויות מן העבר שיצאו מדעתם דווקא מעודף מחויבות רעיונית, וכפו את אמונתם באמצעים דרקוניים איומים. לכן, ככל שערכי החופש הליברליים חשובים, הם לא יכולים להתקיים בלי תשתית של ערכים חיוביים מעצבי זהות. אסור לנסות לכפות אותם, אבל חובה לעמוד על המשמר ולהיות מוכנים להקריב כדי להגן עליהם.
במשך מאות שנים תרבות המערב התבססה על תשתית כזו. קראו לה הומניזם, ובתרגום לעברית: כבוד האדם. כשחושבים על כך לעומק, גם הליברליזם עצמו אינו אלא נדבך חשוב אחד של ערך כבוד האדם. רק קבוצה חברתית שכבוד האדם מניע אותה, תהיה מסוגלת למצוא בעצמה את הכוחות כדי להשיב מלחמה שערה ולהגן על ערכי המערב מפני הברית המסוכנת של הקמים עליו.
דווקא כדי להגן על גרעין החופש הליברלי יצטרך המערב להשיל מעליו קליפות של נהנתנות ליברלית, שעיקרן חירות הפרטים לחיות רק למען עצמם. זה הפרדוקס של המערב הליברלי: מי שינצל את החופש רק כדי לדאוג להנאותיו וזכויותיו, יגלה שבסופו של דבר ייגזלו ממנו – או מילדיו ונכדיו – לא רק ההנאות אלא גם זכויות כמו חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. רק מי שיהיה מוכן לוותר על המעטפת הנהנתנית של החופש הליברלי, רק מי שיהיה מוכן להילחם ולהקריב אפילו את חייו למען החופש הליברלי, הוא שיאפשר לאנושות, ובכלל זה לצאצאיו, את הזכות ליהנות לאורך זמן מערכי היסוד המהותיים של החופש הזה.
