את המושג "משולש ברמודה" טבע וינסנט גדיס, בכתבה שפרסם בשנת 1964. גדיס הצביע על היעלמותם המסתורית של עשר ספינות ותריסר מטוסים במשולש באוקיינוס האטלנטי שקודקודיו האי ברמודה, מיאמי ופוארטו־ריקו. בשנים הבאות פורסמו ספרים רבים בנושא, ונמנו עוד ועוד מקרי היעלמות באזור הזה באוקיינוס; מיתוס המשולש פשט ברחבי תבל.
אלא שבשנת 1975 החליט אדם בשם לארי קוש, ספרן וטייס, לחקור את הנושא. קוש בחן את עשרות מקרי ההיעלמות, וגילה סתירות לא מעטות בין תיאוריהם בספרים ובין האירועים במציאות. הוא גילה גם ש"המשולש" הוא מלכתחילה אזור מוכה סופות טרופיות המסוכנות לספינות ולמטוסים; שבכמה מן המקרים ספינות שנעלמו נמצאו לבסוף; שמקרי היעלמות אחדים התרחשו בכלל מחוץ למשולש ברמודה; ושבאופן כללי "משולש ברמודה" הוא אזור ענק של מיליון קילומטרים מרובעים ואחד מנתיבי השיט העמוסים בעולם, ובבחינה סטטיסטית מספר הספינות והמטוסים שנעלמו בו אינו חריג ביחס לאזורים אחרים בעולם.
במילים אחרות: יוצרי מיתוס משולש ברמודה היו כה בטוחים בתזה שלהם עד שהם ראו רק את המידע שהתיישב עימה, התעלמו מכל מה שלא, ובעיקר לא הביטו בתמונת המצב הרחבה.
התנהלות דומה נחשפת גם במשפט נתניהו, אחרי שפרקליטיו הציגו השבוע מסרון ששלח מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה ליצחק הרצוג, ובו הצעה לסיוע במהלך בחירות 2015. המסרון הזה מצטרף לשורת ראיות שהוצגו בחקירה הנגדית לכך שלא רק אנשי נתניהו ניהלו מערכת יחסים של דרישות ובקשות מול וואלה; היו גם בכירים אחרים כאלה. אבל המידע הזה הועלם, או לפחות לא זכה ליחס המתאים מצד הפרקליטות, משום שהוא לא התאים לתזה של התביעה.
זו לא רק התעלמות ממקרים לא נוחים. בכתב האישום מפורטות 315 בקשות של אנשי נתניהו לגבי ידיעות בוואלה. על פניו זהו מספר גדול, אלא שאותם 315 אירועים לוקטו בתקופה של ארבע שנים (מראשית 2013 עד סוף 2016). כדי לקבל תמונה אמיתית ורחבה צריך לדעת כמה דיווחים פורסמו על נתניהו בוואלה בארבע השנים הללו, כמה מהם היו חיוביים, וכמה היו שליליים. כל מחקר תקשורתי בסיסי שהיה מתיימר לקבוע משהו על היחסים בין נתניהו לוואלה היה נדרש להציג את הניתוח הזה כדרישת יסוד, ורק אז לבחון מהו שיעורן הסטטיסטי של 315 הפניות.
רק כדי לסבר את האוזן, במחקר שערכה חברת יפעת נמנו 674 אייטמים שמאזכרים את נתניהו במדיה המשודרת (רדיו וטלוויזיה) במהלך חודש אחד בלבד במערכת הבחירות הקודמת. הבא אחריו ברשימת המסוקרים, אגב, היה גדעון סער, עם 131 הופעות בלבד – פחות מחמישית מראש הממשלה לשעבר. אכן, זה היה הסיקור בכל כלי התקשורת המשודרים יחד (לא כולל עיתונות ואתרי חדשות); אבל רק על פני חודש אחד. כמה אייטמים עלו בוואלה בארבע שנים? אלפים? עשרות אלפים?
צריך גם לבחון את הסיקור של אישי ציבור רלוונטיים נוספים, לבדוק את מספר האייטמים הכולל לגביהם, ולשאול בכמה מקרים הם פנו לאנשי וואלה ונענו. לא די להראות שמספר הפניות של אנשי נתניהו היה גדול יותר במספרים מוחלטים ממספר הפניות של כל פוליטיקאי אחר, כי כמו שהמחקר של חברת יפעת מדגים, סיקור נתניהו היה גדול פי כמה וכמה מהסיקור של כל איש ציבור אחר.
חשוב להבין: פניות של פוליטיקאים לכלי תקשורת אינן נדירות, ומהחקירה הנגדית שערכו פרקליטי נתניהו עולה שלפחות באתר וואלה של אותה תקופה הן היו נפוצות ביותר. היענות לבקשות כאלה גם היא אינה חריגה. גם הפרקליטות איננה טוענת שכל היענות, מוצדקת יותר או פחות, היא "מתת" שאסור לאיש ציבור לקבל; גם אנשי הפרקליטות מנהלים קשרים כאלו עם עיתונאים. הטענה היא שהצטברות המקרים מעידה על "יחסי תן וקח" בין נתניהו לזוג אלוביץ' ולאתר וואלה.
טענה כזו לא יכולה להסתמך על תחושה והתרשמות, בלי בחינה רחבה וכוללת. מיתוס יכול להיבנות מהצטברות מקרים ללא הקשר; תמונת מצב אמיתית זקוקה למבט רחב ולנתונים. כל עוד נתונים כאלה לא הוצגו, נדמה שלפחות בהאשמת השוחד יש לנו עסק עם מיתוס משולש ברמודה בגרסת תיקי נתניהו.
