תחקירי התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל חדריה־שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם ודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה המסוים הזה. ייתכן שגם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראייה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.
בראל אינו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת יש להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.
בראל הוא קורבן להתנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. היום צה"ל הוא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם יש הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל מתגונן ומתמגן, ממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות ובניצחונות.
בראל הוא גם קורבן של מערכת המשפט האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרת את ידי צה"ל ולא מאפשרת לו להתמודד עם המציאות שסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.
בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, ולאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת יישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכוי של צה"ל וחייליו היום בגבול עזה הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר, אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.
ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שאם יידרש לפעולה צבאית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשרת המתים הראשונים – לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר מאחורי חומות ומכשולים, ולשלם על כך מדי פעם בחיי חייליו.
אבל כל אלה אינם שורשו של השיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בנפילתו של בראל חדריה־שמואלי הי"ד; אלה רק התסמינים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואותו אפשר לתקן רק בהחדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.
צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ולאנרגיות רעננות, ואפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידיאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את רוח הקרייריזם. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.
הרמטכ"ל אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל ליצור את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו אינה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.
צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מסוגה של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שדרכם לא תיחסם בידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה אינה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, לא נוכל לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.
לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, אף שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא השתחרר מתפיסות עולם מגזריות ומבריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות, ולא מוכן לקבל עליו אחריות לקידום החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.
בראל הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החירות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.
