יש לי איזה עניין עם זמן. היו תקופות שהזמן היה אלוהים כזה שעובדים אצלו והיו תקופות שלא היה בהם זמן בכלל, כמו חלל מובדל ונטול תחושה של שעות או ימים. והיום, חוץ מנטייה קלה לאיחור כרוני (לא דרמטי, ישראלי כזה של רבע שעה גג), אני מבינה שיש בו משהו בדבר הזה. יש דברים שלוקחים זמן.. יש תהליכים שמרגישים נצח ויש רגעים שמסתכלים בהם מחוץ לזמן על הזמן. ראש השנה יכול להיות רגע כזה
אז למרות שאני מעריצה מושבעת של ההווה, ואפילו שכבר עברתי גמילה רצינית מהקטע הזה עם העתיד, עדיין יש לי רצון ואולי צורך להגיד משהו על הזמן הזה שבפתח, להצהיר מה בא לי שיהיה בו, בשנה הבאה.
אני רוצה לסלוח. באמת לסלוח. לסלוח לכמה אנשים שאמרתי שסלחתי אבל לא סלחתי. לסלוח לעצמי יש לי לא מעט טענות כלפיי ובא לי לצמצם אותם לאיזה חצי. אני רוצה לסלוח לגוף שלי, עברנו את הבופור, יצאנו מלבנון וחצינו את הגבול לכיוון הבית. אני רוצה להרגיש שהוא בצד שלי, שהוא יכול להיות בשבילי, לטובתי, שהוא חבר. אולי מרוט ושחוק שצריך הפסקה לפעמים או הפוגה להתרעננות, אבל חבר.
אני רוצה לאהוב. פרויד אמר שבריאות נפשית היא היכולת לאהוב ולעבוד. בא לי לחיות באהבה, ליצור בתשוקה כזו שהמוח שלי יעוף ואני ארחף מהתחושות. אני רוצה לכתוב בלי הררי שיפוטיות, בלי לשלוח לאחרים, בלי לבקש אישורים. אני רוצה ליהנות מהדרך ולקטוף את הפירות. בדגש על הפירות.
אני רוצה להפסיק למדוד. את ההיקפים שלי, את ההספק היומי שלי, את קצב העשייה שלי, את מפלס הרגישות המוגזמת או לא שלי, את ההישגים שהגעתי אליהם ואת אלה שלא. אני רוצה פחות מזה.
אני רוצה להרגיש משמעות. ויקטור פראנקל סטייל רק בלי הסבל. להתחבר לאנשים מבפנים, לתת משהו מעצמי, לרכך מצוקות, להפיג כאבים.
אני רוצה זמן עם אמא שלי ואבא שלי ואחיות שלי וחברות. אמא שלי חזרה מהעולם הבא (סיפור אחר) ובא לי לבלות איתה את הזמן כי הוא חולף לנו.
אני רוצה גם נדל"ן אבל יכולה להתאפק עם זה.
אני רוצה ששנה הבאה אני אגלה דברים חדשים שאני רוצה.
אני רוצה קל. כל ראש השנה סבתא שלי יהודית יעקובוביץ היתה עומדת עם הסידור ומכסה את הפנים כשהחזן היה שר את "ונתנה תוקף" בלחן האלמותי של יאיר רוזנבלום, ובחלק הזה של "מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה", היא היתה מתפרקת. אני רוצה שהיא תדע שהיו לה חיים ממש קשים אבל לנו יותר קל, וגם שאני חושבת עליה ומתגעגעת כל ראש השנה.
אני רוצה איזשהו פורמט של משפחה משלי. אחת שתרגיש בטוחה והטוב בה יעלה על מה שלא, שתהיה בה אינטימיות ושותפות, שתהיה מקום שאני אוכל להרגיש בו סוף סוף שייכת.
נדמה לי שלרצונות יש כוח מאגי. אם נאחזים בהם ממש, מתכוונים אליהם ועושים משהו בשבילם. אז הם מוצאים את דרכם, לפעמים בהפתעה, אל החיים. במקום ובזמן הנכון להם.
שנה טובה לכולנו, עם חלומות ורצונות שנרקמים ונהיים. אמן.
