בימי הסגר הגדול, הזמנתי לינון מנגריה מקומית, ערכה לבניית פינת ישיבה מעץ , שתעמוד בחצר. שתי כורסאות, ספסל רחב ושולחן קטן. וארבע אדניות גדולות שיפארו את פינת הישיבה הזאת במחיצה של שיחים.
ינון היה אז בן 12, והלכנו ביחד נרגשים לבחור את הצבעים ולהתחדש במברגה. ההתרגשות, אולי שלי אפילו יותר משלו, הייתה גדולה – פרויקט בניה אמיתי, עבודה עם המון שלבים – שיוף, צביעה, הקמה, קדיחה, הברגה ותיקוני צבע בסוף. משימה שצריך להירתם אליה, להשקיע בה, ללמוד את חכמת הידיים העמלות ואת הסבלנות והדייקנות שמגיעים איתה.
קיוויתי שהוא ייהנה מזה, קיוויתי שזה יעסיק אותו בימי השיממון האינסופיים, קיוויתי לחוויית הצלחה. חשבתי שהכל ייקח רק כמה ימים. חלפה שנה ורק עכשיו רוב העבודה הסתיימה. ארבע אדניות יפות, שתי כורסאות וספסל בנויים וצבועים. השולחן?… עוד חזון למועד. במהלך שנת הקורונה ינון התקרב והתרחק מהפרוייקט שוב ושוב. לפעמים עובד במרץ, לפעמים לא מוכן לגעת במשך חודשים ארוכים. האם החוויה הייתה מהנה בעבורו? להפתעתי בחלק הראשון של השנה ברוב הפעמים התשובה הייתה לא.
המכשלה הגדולה שעמדה בפניו, לא היה הקושי הפיזי או העבודה שהייתה סיזיפית ומונוטונית לעיתים. ינון, על אף גילו הצעיר הוא נער חזק. הקושי שלו היה קושי נפשי להתמודד עם הטעויות שעשה. התבוננתי בו , לוקח קרש, מנסה לייצב את הבורג על להב המברגה, הבורג נשמט מידו והוא מנסה בשנית. אחרי כמה ניסיונות הוא היה פונה והולך מפינת העבודה. בהתחלה היה כועס על עצמו כל כך עם כל תקלה – בורג עקום או צבע שנשפך, עד שלא היה יכול לשאת את אי הנעימות שברגש הזה. לעיתים הטעויות היו חוזרות על עצמן שוב ושוב והתסכול מזה שהוא מנסה ולא מתקדם הציף אותו. היינו מרבים להתבונן יחד על הקושי הזה, וככל שהתבגר במהלך השנה צמחה בתוכו לעומק ולגובה היכולת לקבל את עצמו. ככל שהתחזק בכך, נהיו ידיו בטוחות יותר, ופעולותיו מדוייקות יותר.
האם יש לתהליך שינון עבר קשר אל התהליך שעברתי אני בשנה הזאת? בדרך הפלאית בה בני אדם קשורים זה לזה, ובעיקר הורים וילדים, אין לי ספק כי התשובה היא כן.
אחד הקשיים הגדולים שבהזכרות המאוחרת, האופיינית כל כך להתמודדות עם הפוסט טראומה המורכבת, היא איך לחבר את חוויות הילדות עם המציאות בהווה. לשון אחר – מה לעשות עם 'הדבר הזה' שנוכח כעת בכל כובד הרגשות והכאבים שלו – בתוך החיים המושלמים שלי? איך לתפור משני החלקים ההפוכים כל כך זה מזה אריג אחד? המסע הנפשי הזה דורש ריכוז, מודעות, מסוגלות להירתם למשימה ויכולת להתגבר שוב ושוב על תסכולים עד שמצליחים לפצח את זה. בהתחלה הניסיון הוא להדוף, להתנכר לחלק הזה של חיי, להעלים אותו ולהסתיר אותו. אך ככל שהמודעות מעמיקה מתחילה להיווצר היכרות גדולה יותר עם החלקים המושתקים, התקרבות, הבנה וקבלה של העובדות ושל הרגשות. אחר כך בחינה מחודשת של כל מערכות היחסים עם האנשים הקרובים אליי, אבל העיקר, לב ליבו של הסיפור היא היכולת לחבק את מי שאני. אני האמיתית, לא המדומיינת, לא המוסתרת ולא המושתקת. לקבל אותי על כוחותיי האדירים ועל שבריי העמוקים מנשוא. המבט המפוכח הזה על עצמי חייב להיות מלווה במוכנות להיפרד מהתדמית שהייתה לי, ואולי גם לאחרים, עליי.
כשינון ואני נמצאים בפינת העבודה ועובדים בנגרות ינון עובר את כל התהליך הזה מול הברגים והקרשים- כל טעות מכאיבה לו, הוא רוטן שאני בטח כועסת עליו על חלקים במכשירים שנשברו. אני מחזירה אליו בעדינות את הכעס הזה, ומזכירה לו שהוא לא נובע ממני אלא מתוך עצמו, והוא מכיר בו, ולאט לאט מוכן גם לותר עליו. מוכן יותר לקבל את עצמו כטועה, כחלש. אבל כמעט מיד אחר כך מגיעה ההצלחה – ולצידה הסיפוק והגאווה על מעשה ידיו.
ברהיטים הללו שינון בנה, יש פגמים, שריטות, שברים, חורים לא במקום, וקוים לא ישרים. אבל היא יפה, וגם נוחה. 'פינת הישיבה הלא מושלמת שלנו', אנחנו קוראים לה, ואנחנו אוהבים אותה מאוד.
