באחת ההרצאות שלי השבוע, הרמתי את השופר שהיה של אבא שלי ז"ל, השופר שהיה הולך איתו בראש השנה מבית לבית ותוקע לחולים מרותקים למיטתם. אמרתי ששופר הוא חפץ היודאיקה היחיד שכשנוגעים בו, נוגעים בעבר, בהווה ובעתיד: זה שופר שיזכיר עקידה, שיעורר כיסופים לשופר הגדול לעתיד לבוא וכל זה-בתקיעה בהווה ששומעים בבית הכנסת.
בסוף ההרצאה ניגשו שתי בחורות יפהפיות וכשדמעות בעיניהן אמרו לי במבטא רוסי: "לנו אין שום זיכרון כשאנחנו רואות שופר. אנחנו תלושות. מעולם לא חווינו את ראש השנה כילדות". באותו רגע נזכרתי בפירושו המדהים של ה"פחד יצחק", הרב יצחק הוטנר, לתקיעת השופר: הוא יסביר, איך בהיסטוריה היהודית, השופר יגיע היכן שמשהו נשכח ורק השופר- יחיה את הרושם של מה שהיה ונגנז. כך במתן לוחות ראשונים, תקעו בשופר כדי שאחרי שיישברו, יזכיר קול השופר את שברי הלוחות שהם עכשיו כ"זקן ששכח תלמודו". גם בעקידת יצחק, הוא יסביר, לא התרחשה העקידה לבסוף ולכן קול השופר, הוא שיחזיר את החיות והזיכרון של מסירות הנפש של האב ובנו. "שופרו של משיח, יחזיר לנו את כל כוחות הקדושה שנסתלקו מאתנו ונגנזו, כל אחד בגניזה המיוחדת לו… ועלינו לדעת שאנחנו כזקן ששכח תלמודו ונראה לו שלא היה בו תלמוד מעולם והנה מגיע שופר, ומעורר כוחות נרדמים ושופר סתם, הופך לשופר גדול ולאדם יש תחייה למה שמונח אצלו, שבור, בארון" (פחד יצחק לראש השנה, מאמר כ"א).
"אין לכן מושג", אמרתי להן, "איך בתקיעת שופר, מתקבצים לכן בתוך הגוף זה אל זה, רסיסים, כמה זיכרונות נמסים וכל מה שניסיתן זה ייכנס לכן בתריסים, ויש מי שידליק את האור: 'אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון'!"
"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו… עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי- אשמע". ויסביר הרב הוטנר שיוסף נמצא במצרים, איש ללא עבר. אחיו לא יכלו דברו לשלום, הוא כבר לא דובר את שפתם, ופתאום? מעורר בו קול השופר שפה שכוחה, שפה משותפת והוא יחזור הביתה, ייפול על צווארם והם- על צווארו.
התקיעה, היא ל"יודעי תרועה". ידיעה, היא מפגש מטלטל בין נשמות, ממש כשם שאירע בראש השנה כש"האדם ידע את חווה אשתו". "היזהרו בכבודכן", אמרתי לשתי הבנות המופלאות האלה, "אתן זקן ששכח תלמודו ובתקיעת שופר, אין מישהו שלא נולדת בו שפה שכוחה, אין מישהו שלא נולדת בו משפחה ושייכות". חיבקתי חזק את שתי הבנות השבורות האלה ופתאום הרגשתי שהן מוכרות לי מפעם, אולי מגלגול אחר בחלום שהשאיר בי טעם של זיכרון בוער.
בימים אלה רואה אור יומן שנתי של הרבנית ימימה מזרחי בערכית יקרת פרידמן "שנה וברכותיה"
