כנס בינלאומי שנערך לאחרונה במכללה האקדמית גליל מערבי דן בדירוג העוצמה הכלכלית והחברתית של מדינות המזרח התיכון ובמקומה של ישראל בדירוג זה. ראשית אתייחס לדבריו של פרופסור מיכאל קרן אשר הזכיר את העובדה שכבר בשנת 1509 אמר ארסמוס, מורהו של נסיך סקוטלנד שנהרג יחד עם אביו המלך במלחמה, כי לשני הצדדים הנלחמים יש יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. בדבריו הזכיר פרופ' קרן את המושג "דילמת האסיר" שבו נעשה שימוש בתחום תורת המשחקים שמתאים לשקף את גישתו של ארסמוס. בהקשר זה ציין פרופ' קרן את ספרו של בולדינג, "Conflict and Defense" בו הוא טען כי כל אחד מן הצדדים במלחמה מעריך שתי אפשרויות לגבי הצד שכנגד: אפשרות אחת היא שבצד השני ניצב גורם קדוש שלא יגיב כלל לפעולת תקיפה או לחליפין בצד השני עומד שטן שיתקוף בכל מקרה.
בתנאים אלו כל אחד מן הצדדים מעדיף לתקוף את הצד השני, דבר שגורר את שני הצדדים למלחמה לא רצויה שתוצאותיה מתבטאות בנזקים כבדים שגורמים להם להצטער על הכניסה למלחמה. תוצאה ידועה זו מתחום תורת המשחקים מסבירה לנו מדוע פורצת מלחמה למרות שכל אחד מן הצדדים פועל באופן רציונלי; המשתמשים בהסבר האמור מייחסים לכל צד שמעורב במלחמה התנהגות רציונלית וברורה המאפשרת לשקול את מידת ההפסד מול הרווח אליהם הם צפויים להיקלע ומתוך כך לקבל את הבחירה שתוביל להפסד הנמוך ביותר, ובכל זאת נקלעים הצדדים להפסד המקסימלי האפשרי לשניהם. עם זאת ניתוח המציאות על פי "דילמת האסיר" היא פשטנית מאחר שהמציאות שבה מתנהלים הצדדים מורכבת בהרבה, ובמציאות שיקולי הצדדים לגבי כניסה או אי כניסה למלחמה כוללים מנעד רחב של גורמים, בין היתר גורמים כלכליים, טריטוריאליים, גורמים הקשורים למאזן הכוחות הפנימי, ללחצים חיצוניים, לרצון להרתיע את היריב, לחשש ממתקפת פתע של היריב, להשפעה של מדינות נוספות על יחסי הכוחות הגאו-פוליטיים ועוד.
יותר מכך, השיקולים העומדים בבסיס העויינות של המדינות הסובבות אותנו משתנים ממדינה למדינה, ובהקשר זה פרופ' עוזי ארד ציין בכנס המדובר שבעבר הפרדיגמה המדינית השלטת בישראל הייתה שיש לנהל משא ומתן במטרה להגיע לשלום עם כלל העולם הערבי. אחת התובנות החשובות שעלו במשך השנים הייתה שההתקדמות בתהליך השלום צריכה להתבצע באופן מודולרי עם כל מדינה בנפרד, זאת מאחר שכל אחת מהמדינות האסלאמיות מחזיקה במערכת אינטרסים וגישה שונה בנוגע לישראל.
אין כל ספק שהגעה לשלום עם הפלסטינים היא הקשה והמורכבת ביותר, שכן משא ומתן לשלום איתם מחייב להתגבר על אינספור בעיות העומדות בסלע המחלוקת, בהן סוגיית הפליטים, בעיות מים, מסחר, כלכלה, ועוד. לעומת זאת, עם מדינות מוסלמיות אחרות מגוון הבעיות הדורשות פתרון קטן בהרבה, ואפילו עם מדינה כמו אירן הבעיות פחות סבוכות לעומת הפלסטינים.
בהקשר זה ראוי לשאול מהי הבעיה המרכזית של איראן אל מול ישראל, ומדוע הסכסוך נתפס כבלתי פתיר. נראה שתחום תורת המשחקים, או גישה רציונלית אחרת הבאה לספק אמצעים לפתרון הסכסוך איתם אינה מספקת, זאת מאחר שקשה להבין עד תום את המוטיבציה האירנית לקיים סכסוך ארוך ומסוכן עם ישראל.
ברור שחלק משורשי הסכסוך קשורים להיבטים דתיים ולשנאה יוקדת שמונעת ממקורות לא רציונליים, אבל הבנת שורשי השנאה חייבת לעמוד לנגד עינינו כדי לנסות ולהבין את מניעי הצד השני. על כך עמד כבר הגנרל הסיני סון צו, שחי במאה השישית לפני הספירה, בספרו "אמנות המלחמה", אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. בספרו כתב כי "אם תכיר את האויב שלך, ותכיר את עצמך – אפילו אם תילחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך, סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך – אין ספק שתובס בכל הקרבות".
